אורלי באר-שגב, פסיכולוגית קלינית מומחית, תל אביב – ראשון לציון
כאשר אנחנו מחליטים ללכת לטיפול, טבעי שנחפש את המרחב בו נרגיש בטוחים, מקום בו נחוש הכי בנוח להיחשף, להתלבט, להתייעץ, להיעזר, להזדקק – בקצב שלנו, כמובן.
בעצם יש לנו משימה. בדומה לדייט ראשון, אנחנו צריכים לפגוש אדם חדש במקום חדש ולאפשר לעצמנו לחוש ולהרגיש: "האם זה זה?". כשיש כימיה, מרגישים משהו מרגש, משהו משמעותי שקורה לנו. מרגישים שקיימת הבנה, אמפתיה. יש תחושה ש"אולי אוכל להרגיש כאן כבתוך שלי", שכן במובן מסוים, למרות שאני היא זו שבאה למקום שהוא לא שלי, אני גם זו שמזמינה ומאפשרת למטפלת לבקר בחדר הפנימי שלי, ולגעת במילים במה שהכי יקר לי. אני היא זו שמכירה לה את ההיסטוריה שלי, את המקומות הפנימיים שלי. אני צריכה להיות קשובה לעצמי ולקצב שבו אני בוחרת לשתף, לגלות את החלקים שאני גאה בהם, ואת החלקים שאני פחות גאה ואף מתביישת בהם. את החלקים שאני שלמה איתם, ואת החלקים שאני צריכה לסדר. את הנקי, וגם את המלוכלך. כשזה משמעותי, זה מרגיש נוח, אבל גם מפתיע, נעים אבל גם חדש.
יש כל מיני סימנים שיכולים לעזור לנו לדעת האם זה המקום עבורנו: האם אני מרגישה מובנת ובטוחה? האם אני מרגישה שאני מבינה את מה שנאמר, את הדוגמאות שניתנות לי, את הדימויים והמטאפורות שמשתמשים בהם? האם אני מרגישה סקרנות לשמוע את מה שנאמר?
האם מה שנאמר חדש לי, גורם לי להסתכל בדרך אחרת על עצמי או פותח לי זווית מפתיעה? האם אני מרגישה פחות לבד כשאני חושבת על התמודדות עם הבעיות שלי? האם משהו בלב שלי נפתח? עד כמה ארצה להכניס את המטפלת לתוך המחשבה או הנפש שלי?
כל אלו הם רק סימנים, רמזים. אני צריכה להיות קשובה להם, ובקצב שלי, לחלוק אותם עם המטפל/ת, כדי להבין טוב יותר מה משמעותם. לבדוק האם המקום הזה מסייע לי להתקדם והאם התהליך שאני עוברת טוב עבורי. בעצם אפשר להגיד שסימן טוב נוסף הוא האם אני מרגישה בנוח לחלוק את הלבטים, גם את הלבטים לגבי הטיפול, עם המטפל/ת, כי זה כמו לבדוק אם אפשר להגיד גם דברים לא נעימים שקשורים לקשר הטיפולי.
במשך זמן מה החדר הפיזי יהיה המקום אליו אכניס את המטפלת, אל הפינה הכי פרטית שלי, ואוכל לגלות דברים שאולי אף פעם לא רציתי לראות בעצמי או להראות למישהו. מקום שבו ארגיש בנוח להשאיר פינה אחת סגורה, ולהחליט מתי אם בכלל ארצה לפתוח אותה. הקשר צריך להיות כזה שיכבד את התחושות שלי, ויעזור לי להכיר אותן; המטפלת תיקח בחשבון קודם כל את האינטרסים שלי, כדי לעזור לי להחליט לטובתי.
מכל האמור ברור שאין מטפל/ת אחד/ת נכונ/ה לכולם, כמו שאין הורה מושלמ/ת לכל הילדים. על כל אחד/ת להיות נאמנ/ה לעצמו/ה כדי לדעת האם הטיפול הרגיש לו/ה כמו המקום המתאים. ואם זה לא כך, צריך להמשיך לחפש עד שמוצאים את הנכונ/ה לו/ה.
