מאת: יונית בן צבי, פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה, גבעתיים
אני 'מכירה' אתכם. אתם זוג נשוי עם שלושה ילדים, מנהלים חיי משפחה נורמטיביים בהחלט, אוהבים את ילדיכם. אבל הרגשתם שחוקים עד כלות בקיץ האחרון, בתוך החופש הגדול מדי. אז תכננתם חופשה צנועה של חמישה ימים, רק שניכם. אחרי תחילת הלימודים, לפני חגי תשרי. הכרטיסים ניקנו מראש וככל שהתקרבה הטיסה גאו ציפיותיכם לשקט, נופים שלווים ורומנטיקה מחודשת.
את המכשירים הניידים לקחתם אתכם לחופש? נו ,אלא מה. הרי לא העליתם על דעתכם להיות מנותקים מילדיכם החמודים לחמישה ימים.
ומה קרה? מאד ברור. בתחילת הטיסה החותנת צלצלה לוודא שהמראתם בשלום, מעט אחרי הנחיתה החמות צלצלה לוודא שנחתתם בשלום, בערב צלצל הקטן לומר שהאמצעית מציקה לו, כמה שעות אחר כך הגדולה צלצלה שאינה יכולה להירדם. למחרת בצהריים בעודכם בשוק המזכרות החותנת התלוננה שהשמרטפית הבריזה והיא אובדת עצות. בהמשך, הייתם מעורים בהצטננות של האמצעית, בגעגוע של הגדולה, בריב בין הסבתות השומרות, בשאלה של האמצעית באיזו מגירה נמצא המערוך, בבקשה לעזור בפתרון בעיה באלגברה. וכן, גם אתם התקשרתם. בכל בוקר רציתם להיות בטוחים שהקטן נטל את כדור הריטלין ,ובכל לילה בירכתם בברכת לילה טוב.
כשחזרתם, במקומות העבודה שלכם, שדווקא התחשבו ולא הפריעו את חופשתכם, התעניינו בשובבות איך היה ירח הדבש המחודש. ואתם – הבאתם בונבוניירה, הראיתם צילומים בהפקת הסלולר והתביישתם לספר עד כמה מרוטים חזרתם. כמעט כמו שיצאתם.
לו התרחשה חופשתכם לפני 25 שנה כשעדיין לא אימצנו את המכשיר הנייד כעוד איבר מאיברי גופנו – חושבים שהייתם חוזרים כל כך עייפים?
כל ימיו אדם נגמל, כל אדם נפגש וגם ניפרד. היכולת להיפרד נבנית באופן התפתחותי. בזמן היעדרות האם ,התינוק הפעוט אוחז בחפץ או בובה נעימים לו שמזכירים את הרוך והמגע שלה, ובזמן ההמתנה לה שתשוב נובטות בו יכולת ויסות והרגעה עצמית, יכולת לתפקד ולהפיק הנאה גם כשהוא בגפו, ומתגלות אפשרויות יצירתיות לפתח עצמאות. קרקע בשלה לפיתוח יכולות עצמיות כאלה נוצרת דווקא בגלל הלבד הזמני ,וההכרח להיות אז ללא משען הורי-רגשי תומך וזמין. העצמיות והעצמאות אשר כאמור מבצבצות כבר בשנים הראשונות והולכות ומתבססות בהמשך, חיוניות לאדם בכל שלבי חייו, לתפקוד כללי בכלל ולבניית יחסים בריאים עם עצמו ועם זולתו בפרט.
המכשירים הניידים שלנו עוזרים מאד כשקורה לנו פנצ'ר במכונית באמצע הלילה, או אם אנחנו נתקעים במעלית. אבל טמונה בהם גם סכנת הסגה לאחור במישור היחסים האישיים עם הקרובים לנו. במשפחה הדמיונית המתוארת, הילדים קשורים להוריהם לאורך כל טיולם באמצעות הטלפון הנייד. בכל קושיה ובעיה הם פונים אליהם. ולמעשה- למרות המרחק הגיאוגרפי הם כלל לא נפרדים . הקשר באמצעות הסלולארי הוא כאינפוזיה דו-צדדית 24 שעות ביממה. ההורים יכלו ליהנות מהחוויות הזוגיות באופן חלקי בלבד, והילדים לא חוו התמודדות מוצלחת בכוחות עצמם בענייני היום-יום שלהם.
לאינפוזיה הסלולארית הזאת יש פונקציה של השקטה רגעית, ביחד עם הפסד גדול לטווח הארוך. עם החיוג מוחמצת באחת ההזדמנות לביטוי עצמי של תושייה, כושר ניהול, חשיבה עצמית על פתרונות והכלה של געגוע, אצל שני הצדדים.
כמובן שאין מדובר רק במה שבין הורים לילדים. כאשר בני זוג טריים מדברים ביניהם 18 פעמים ביום בסלולארי – זהו מתכון בדוק לשחיקה. הם לא באמת נפרדים ואין זמן של 'רווח' שבו מתפתח אצל כל אחד מהם געגוע לחבור זה לזו מחדש.
המשפחה המדוברת היא אנחנו. הטלפונים הניידים הפכו לחלק אינטגראלי מחיינו.
אז מה ניתן לעשות? קודם כל חשוב להכיר בנזק מצטבר של ההתקשרות הצפופה שלנו אל יקירינו ושלהם אלינו. חשוב גם להכיר את כפתורי ההשקטה והניתוק, ולמנן את מספר ההתקשרויות. חשוב לחזור לחוות מהי פרידה, כדי שנוכל באמת להיפגש.
אז מה אתם אומרים, חופשת מילוי המצברים הזוגית שלכם השנה תיראה קצת אחרת? 🙂
