החופש הגדול

כשדף הציור גדול מתמיד או: כשהמציאות מעודדת משחק

מאת: רבקה חוברס, פסיכולוגית קלינית מדריכה, ירושלים

אז תבל הייתה כמו שהילדים ציירוה
חרציות של זהב
שמשות קטנות של ילדותי
לב מאוהב

סוסי הלבן רעה בדשא
דבורים ארו דבש
ילדים לכדו פרפרים ברשת

ותבל כמו שהילדים ציירוה
למעלה לבן של רוח
מתחת לרוח – שמים פרחים אדמה
חיות שרשים מים
למטה מהם קו.
מה רואים אחריו?
שוב מתחילה הרוח
שמים פרחים אדמה
חרציות של זהב
אחר כך קיץ
אחר כך סתו.
אחר כך… אבא, נגמר לי הדף.

(ציור של ילדים, נתן יונתן)

דרך השיר המצוטט אנחנו פוגשים שני יוצרים, שהתום בעולמם נקטע. האחד הוא הילד המצייר, שהתום שלו ניכר בתוכן הציור, אבל גם בפליאה, שהמציאות, "הדף שנגמר", אילצה אותו לחדול מן הציור. הפניה לאביו היא אולי הדרך שלו לבקש תמיכה בתוך החוויה המתסכלת. היכולת המצופה לתכנן את ציוריו הבאים ולהתאימם לגודל הדף תהיה העדות להגברת היכולת שלו לשחק: לפעול מתוך עצמו ומתוך החוויה הפנימית שלו, לראות ולהראות את העולם בדרכו – במסגרת, שגבולותיה נתונים וידועים.

היוצר הנוסף הוא המשורר, נתן יונתן, עצמו. הציור שלו הוא במלים, בשירה. על פניו הוא מתאר התבוננות בתום של ילד, ברגע יומיומי בין אב לבנו. הוא עושה שימוש בשפה ובמלים כדי לתאר את חווייתו, אבל  לפי הבנתי (ומתוך הידוע עליו) הוא משתמש בסצינה התמימה, כביכול, כדי להתמודד עם הקטיעה הקשה במציאות חייו: השכול שנפל עליו עם נפילתו של בנו. הילד והמשורר – שניהם "משחקים" ומבטאים חוויות אישיות, פנימיות בדרך ראיתם את העולם. שניהם, כל אחד בכליו היוצרים והיצירתיים, מנסים להבהיר את העולם שבעיניהם לעצמם (ואולי גם לאחרים),  להכיל מציאות קשה של "תום עידן התמימות" ולהתמודד איתה טוב יותר כחלק מעולמם הפנימי.

בספרות הפסיכואנליטית ד.ו. ויניקוט הוא התיאורטיקן הפסיכואנליטיקאי המזוהה ביותר בהתייחסותו המעמיקה והנרחבת למושג "משחק" (playing). את היכולת לשחק רואה ויניקוט ככלי להשגת בריאות נפשית וכביטוי לה. "המשחק" להגדרתו הוא, קודם כל, ותמיד – יחסי הגומלין שבין המציאות הנפשית לבין חווית השליטה באובייקטים  אנושיים, בחפצים ובאירועים מציאותיים. כדי שיתרחש נדרש מרחב מאפשר, שראשיתו ביחסים המוקדמים בין התינוק לאימו (או בין התינוק לבין "דמות האם" האקטואלית בחייו). מידת המרחב נקבעת על פי יכולתה של אותה דמות אם ליצור אותו ולאפשרו .דמות האם מאפשרת את המרחב תוך שהיא קשובה לצורך של התינוק בשליטה מוחלטת ותוך הכלה יצירתית של הצורך ותגובה  אליו כ"סביבה" בהתאם לשלב ההתפתחותי, בו נמצא התינוק (ובהמשך – הפעוט והילד). את "הכלים המשחקיים", אשר בעזרתם יפעל הילד על העולם תוך הפיכת המציאות החיצונית לשלו- הוא יביא מתוך עצמו.

"המשחק" והיכולת לשחק שפתחנו משמשים אותנו כל חיינו כילדים, כמתבגרים וכבוגרים. המרחב המשחקי הוא המקום הנפשי, בו מגלה אדם בכל גיל את עצמיותו האמיתית ואת דרכו הסוביקטיבית והיחודית לחוות את העולם המציאותי ולהפכו לשלו. במרחב הזה מתפתחת היכולת לחשיבה סימבולית.  בתוכו מקבלת ביטוי היצירתיות האישית וממנו צומחים האומנות על צורותיה השונות, השימוש בהומור, הגלויים המדעיים וגם היכולת לקיים יחסים בינאישיים גמישים ותקינים. "משחק", אם כן, מזוהה עם הנאה ועם התרגשות של גילוי, אך חשיבותו רבה ביותר גם בתהליכים של התמודדות עם חוויות קשות, ואפילו נוראיות, שמצמיח המפגש המתמיד בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית.

הפגיעה ביכולת המשחקית מצמצמת את החיבור האותנטי אל העצמי שלנו ומקטינה את יכולת ההתמודדות שלנו. טיפול פסיכולוגי נפשי נועד במידה רבה לאפשר הבניה מחודשת של מרחב משחקי שנפגע. במהלכו מתקיים, למעשה, "משחק" בין שניים: מטופל ומטפל, בו קיימת ציפייה, שלפחות המטפל יהיה מסוגל לשחק כבר מראשית התהליך.

תחילתו של "החופש הגדול" היא עיתוי, שאין מתאים ממנו, לרגע של התבוננות במשמעות ה"משחק" עבור החיים הנפשיים של כל אחד מאתנו.

זהו זמנם של הילדים וזהו זמנה של הילדות. החוויה הילדית המוקדמת יותר של "כל יכולות" עשויה לקבל ביטוי מחודש, מעודן ומפוכח יותר: מציאות יומיומית של מטלות ושל דרישות מתחלפת במציאות מאפשרת יותר, שמזמינה "לפעול עליה" , לשנות, להמציא, למלא בה תפקידים חדשים, להיות קשובים יותר אל "הרוצה" ולמצוא את הדרך לעגל את הפינות הנוקשות לעתים של "הצריך". "דף הציור" של חיינו גדול ומזמין יותר מאשר בד"כ. זהו זמן הקשב המורחב יותר להוויה הפנימית, לגלויים החדשים, להתנסויות וליצירה מתמשכת מכל סוג בחיי היומיום המיוחדים בתקופה הזו. זה יכול להיות זמן של צמיחה, והמבוגרים יכולים להיות שותפים בו.

וכשייתם "החופש הגדול" – ניוותר כולנו עם המשימה החשובה ועם האתגר המשחקי החדש. כדי לשמור על הבריאות הנפשית שלנו ננסה למצוא דרך להטמיע את החוויות ואת רגעי המשחק הנרחבים בתוך היומיום השגרתי של חזרה ללמודים, לעסוקים ולדרישות הלוחצות של "הדף שנגמר"…