איך סמים לזה סוף?

למה בכלל להיגמל מסמים קלים, הרי הכול סבבה. האמנם? הכול אולי סבבה, חוץ מהעובדה שהמכור הולך ומאבד את יכולתו להוביל את חייו וליצור לעצמו עתיד אינדיבידואלי משמעותי. על גמילה מסמים קלים כשלב בתהליך התפתחות פנימית, מבעד לסיפורו של מטופל שנגמל.

מאת הגר דרור מליניאק, פסיכולוגית קלינית אנתרופוסופית וחברת ט.נ.א

לכתוב כיום על גמילה מסמים קלים זה כמעט לא פופולרי, ואולי בעתיד יהיה אף פחות. הלא הלגליזציה הולכת ומתפשטת, והלא יש קנאביס רפואי שמקל על כל כך הרבה מכאובים. למה בכלל להיגמל? ומי אמר שלהשתמש כל יום זה להיות מכור? הרי "אם ארצה אני יכול להפסיק בכל רגע, אני פשוט לא רוצה כי סבבה לי עם זה".
אז זהו, שלא.
כי להיגמל זה סיפור אחר לגמרי. הכוונה היא להיגמל באמת – להתבונן במבט חד במה שעובר עלי כשאני נמנע, ולראות איך המבט מצטלל, איך הזיכרון חוזר, איך החשיבה מתבהרת. לשימוש בסמים קלים יש מחיר, והוא כבד למדי. המחיר הזה נמצא כיום בהכחשה קולקטיבית, מסיבות שונות.
במהלך 15 השנים האחרונות טיפלתי בכמה נגמלים. חלקם הגיעו לטיפול שלא במטרה להיגמל, חלקם פנו לטיפול כשהבינו שהם רוצים להיגמל. למדתי מהם המון על תהליך הגמילה ועל הדקויות של החזרה לחיים ללא סם. הזמנתי את בני (שם בדוי) לכתוב ביחד אתי את המאמר הזה, כדי לספר על תהליך הגמילה שעבר מזווית מבטו. לבני מבט מדויק וחודר, ובמהלך עבודתנו המשותפת הגענו להבנות עדינות של שלבי הגמילה השונים.
ברנרד ליווכוד, פסיכיאטר הולנדי שהביא תובנות רוחניות מיוחדות של מצבי נפש שונים, אומר כי אצל חלק מהצעירים, אימפולס ה"אני" שנשא את ההתפתחות בגילאים הצעירים, מגיע ל"תאריך התפוגה" שלו, מבלי שאותו אדם מצליח לפתח זיקה אל ה"אני" הגבוה שלו. במצב כזה, החיים הופכים דלים, חסרי משמעות וחסרי תחושת עתיד. כשנוספות לכך נסיבות חיים קשות: הורים מזניחים, בעיות רפואיות וכדומה – כוחות ההתגשמות פשוט אינם מספיקים כדי לשאת הלאה את הנפש הצעירה, ועלולים להיווצר ריק פנימי ושעמום.

כשהתודעה נעה אל הצללים

הפסיכיאטר רודולף טרייכלר מתאר את השעמום כ"רעב" נפשי, הנובע מחולשה של חיי התחושה בנפש. ההצעות הרגילות שמציע העולם אינן מספקות ואינן באמת נספגות בנפש כזו. או אז, מחפש האדם דבר מה שיוכל למלא את הריק, ורצוי מהר וללא מאמץ – העיקר להביא תנועה לנפש הקפואה. משהו, שיעמעם את החבטה המכאיבה של קרקע החיים.
הסם משכך, נושא את התודעה אל בין הצללים, מטשטש חוויית כאב ותחושת חובה, מחליש את כוחות הרצון והמוסר ומייצר רווחה עמומה ומעין שמחה מדומה, לטווח מוגבל.
זה קורה בשל שינוי הקשר שבין גוף הנפש (הגוף האסטרלי) לגוף החיים (הגוף האתרי).
בהשפעת הסם, גוף הנפש נכנס לתחום לוציפרי שיש בו יהירות ושלווה מדומה. גוף החיים, שהשתחרר מאחיזתו של גוף הנפש, מתחבר חזק מדי אל הגוף הפיזי. זה מורגש בעוצמה כשפגה השפעת הסם, כשגוף הנפש, נושא התודעה, חוזר ומתחבר לגופים הנמוכים. זה מכאיב, ומוביל לצורך להשתמש שוב ולנתק שוב את גוף הנפש, ניתוק המעמיק את ההפרעה לגוף החיים, וחוזר חלילה. במצב שבו גוף הנפש נסוג, ל"אני" אין נקודת אחיזה כדי להנכיח עצמו בנפש. הוא כמו "נזרק" החוצה, ולכן, משתמשים מכורים רבים כל כך מגלים אותה אדישות, כעין נינוחות, בקשר לחייהם, בקשר לכול. שום דבר אינו באמת חשוב או משנה. הכול בסדר, הכול סבבה. הכול סבבה חוץ מזה שהמכור הולך ומאבד את יכולתו להוביל את חייו וליצור לעצמו עתיד אינדיבידואלי משמעותי.

לעורר את תחושת הקארמה

אז איך מטפלים? כשמכור סובל מההתמכרות, זה יותר קל. לפעמים הסמים יוצרים חרדה (ולעתים אפילו מצבים פסיכוטיים), לפעמים תנודות מצבי רוח ולפעמים קושי ליצור קשר זוגי יציב. במקרים שכאלה, יש לאדם תמריץ להיגמל. לפעמים אדם מרגיש שבתלות היומיומית (או השבועית) בסם, יש משהו מעליב.
הפילוסוף והמורה הרוחני רודולף שטיינר אמר, שהכרחי לעזור לאדם במצב כזה לפתח "רצון טוב כלפי הרוח". שאלתי את עצמי כמה פעמים: מה זה? חשבתי על אינספור שיחות, שבהן קיימתי מעין ריקוד מסובך עם מטופל, ריקוד שבו אני שבה ומציעה את אפשרות ההתפתחות האישית, הייעוד, החכמה העמוקה שברוח, והמטופל שב ומתבצר בכאב, בהרגל, בוויתור. לאט לאט נפתח צוהר, קרן אור חודרת, ונעלמת. ואז חודרת שוב, ושוב, ואז אלומת אור דקה וקבועה, ומשהו מתחיל להיות משותף, זה כבר "שלנו". ואז זה מתרחב ומתבהר, והופך להיות "שלו".
ליווכוד הזהיר שזו עבודה טיפולית קשה, שכן הנזק שנגרם לגוף החיים על ידי הסם פוגע ברצון, ומכיוון שהתגשמות ה"אני" הגבוה אינה בטוחה, המטפל פוגש שוב ושוב בחלקו החייתי יחסית של גוף הנפש של המטופל (במקום ב"אני"), והחלק הזה מהיר ומתוחכם בהרבה. בניגוד ל"אני", הוא מעוניין אך ורק בסיפוק מיידי, ולא בהתפתחות ובמימוש מהותו הפנימית (בגלל זה מטפלים צריכים לפתח לוליינות חשיבתית, ואפילו לוליינות חשיבתית רוחנית, ותאמינו לי, זה ממש קשה). אבל זו עבודתו של המטפל לעורר עניין במטופל, לעורר את תחושת הקארמה שלו, על ידי שיחה. "קארמה", אומר ליווכוד, "לעולם אינה שאלה של אדם עם עצמו. קארמה היא תמיד תהליך בינאישי, והיא פרי אינטראקציה עם אחרים".

בני: "אהבתי להיות סטלן"

"עד לפני כשנה, וברוב חיי הבוגרים, עישנתי סמים קלים באופן כמעט יומיומי", פותח בני את סיפורו. "אהבתי את הפוזה של הסטלן – זה שמדבר נמוך, לאט ובסלנג עדכני. העישון עזר לי לשבור את הליניאריות הזאת שחונכתי עליה, שהכול צריך להיות מסודר ובתוך מסגרת, שצריך להקפיד להיות בזמן בכל מקום, לא לאחר, לא לאכזב, לא להשאיר מקום לטעויות. אין מקום לרנדומליות, לספונטניות.
ההתמכרות שלי הייתה מתחת לפני השטח – 'בסדר' כזו, 'מגניבה'. כל הסביבה שלי הייתה חלק ממנה, ואני הייתי חלק ממנה. זה לא הרגיש לא בסדר – זה הרגיש הכי בסדר והכי נכון. שאלנו את עצמנו דברים כמו 'מה אנחנו אמורים לעשות בגיל הזה אם לא לעשן?'. הקטע החברתי שיחק תפקיד מאוד משמעותי – 'רק מי שמעשן מבין אותנו, מי שלא – כנראה נורא מקובע, לא נותן צ'אנס, מלא בדעות קדומות'.
לכולם יש צורך בריגושים. בדרך כלל אנשים קמים ועושים עם זה משהו. ספורט אקסטרים, מסיבות, מועדונים, פסטיבלים, לטפס על איזה הר, תחביב מיוחד. אני פתרתי את זה בלעשן מריחואנה על מגוון סוגיה ולעשות עם עצמי דוקטורט בהעברת זמן בחדר. זה היה הריגוש שלי, המרגוע שלי, השקט שלי, המרחב האישי, הבית שבו כל חפץ ופריט מכיר אותי במדויק – ואני מכיר אותו. את עציץ הקקטוס שעל הרמקול ליד החלון, את כל התיקיות במחשב, את התוכניות המצוירות בטלוויזיה, את הגיטרות הקלאסית והאקוסטית, את הזווית המדויקת של קרני השמש שנכנסות מבעד לווילון, את המוסיקה שמתאימה לכל רגע, את הבאנג שמתחבא בזווית של תשעים מעלות מאחורי הספה, את צלחת הקססה שמונחת דרך קבע על השולחן, ואותי בתוך כל הדבר הזה, לא מוצא צורך לזוז לשום מקום".

להישאר לנצח באזור הבטוח

"כשאתה בתוך שגרה שיצרת לעצמך ורואה כי טוב, אתה נשאב לתוך בינוניות מסוימת. מבחינתך זה הכי טוב שיש. הכי נוח. אתה מוצא לך שם את האזור הבטוח ופשוט צף לך בתוכו. לא צריך יותר, לא צריך פחות. וזה טוב, זה נחמד, אתה יכול להישאר שם לנצח. העולם אי שם בחוץ, רץ לו מהר, כולם מנסים להשיג, כולם רודפים אחרי משהו… אתה קורא פרקים של אושו לפני השינה, הדמיון על טייס אוטומטי, הראש מסטול מחשיש, אתה אומר לעצמך 'שימשיכו לרוץ'. אני יותר חכם מהם, אני יודע מה חשוב בחיים האלה.
נורא קל למצוא סיבות לא לעבוד קשה, לפחד לקחת אחריות, לא להציב לעצמך מטרות. נורא קל להתעצל לעשות ספורט ולאכול בריא, או לדחות את הטיפול במוסך בעוד שבוע. אבל ברגע שעשית וברגע שסיימת – באה הרגשת סיפוק ששווה את המאמץ. החוויה הזו, של ביצוע פעולה והברכה בסופה, נעלמה מחיי עם השנים. כפועל יוצא, גם היכולת שלי להעריך את עצמי ואת הסובבים אותי נחלשה. הכול הפך לבינוני וחסר משמעות. ולמרות שמצאתי את אהבת חיי, ולא היה חסר לי שום דבר ברמה החומרית, המשכתי לעשן. בשלב מסוים הלכתי לטיפול".

גיליתי את המשמעות מחדש

"הרצון להפסיק לעשן התבשל אצלי כבר שנים, ואיך שהוא המשכתי עם זה מכוח אינרציה שעדיין היה שם, לפעמים אפילו כסוג של הלקאה עצמית. אולי בגלל זה היה לי יחסית קל להפסיק. בשלבים המוקדמים של התהליך הטיפולי עוד עישנתי, עוד ניסיתי לשמור על נתיב הבריחה. מהר מאוד היה ברור שאני מרמה קודם כול את עצמי. שאצטרך להשתמש בטכניקות שירחיקו ממני את הפיתויים. זה היה קשה בהתחלה, בעיקר כי זה מצריך שינויים גם ברמה החברתית, אבל למדתי להשלים עם זה לאט לאט. השתדלתי לא לרוץ ולצעוק בקול 'הפסקתי לעשן', אבל כן הייתי גאה בעצמי על כל פעם שוויתרתי על ההזדמנות.
עם הזמן הדברים התחילו לחלחל פנימה ולקבל פרספקטיבה חדשה. חזרתי לגלות מחדש את המשמעויות שבשבילן שווה להתאמץ ולעבוד קשה. למדתי להעריך את עצמי מחדש.
התחלתי להציב לעצמי יעדים קטנים, כאלו שישמרו אותי בעשייה בריאה, שיעמדו כנגד הצורך הכל כך מושרש הזה 'להרוויח' את החופש שלי, את הרגשת ה'מגיע לי לנוח עכשיו כי עבדתי מספיק היום' – הרגשה שהייתה שנים תירוץ לשבת ולעשן.
בין היתר חזרתי לקרוא. הזמן הפנוי שהייתי רגיל להעביר בעמעום וטשטוש הפך עכשיו לזמן בו אני מרוכז וממוקד יותר. פעולות שלפני כן התעצלתי לעשות החלו להיות פעולות שבא לי לעשות. חזרתי להשקיע. לעשות דברים בצורה יסודית, מבלי לפחד שלא אצליח להתמיד בהם, מבלי לפחד לאבד עניין".

"אני" בריא ומפוכח נולד מחדש

"במהלך הטיפול (שכמובן עסק בעוד המון רבדים אחרים) הרגשתי שחוזרת אלי צלילות שכוסתה שנים באבק; סוג של שחרור וקלילות. הרגשתי שהמטרות שלי הופכות ברורות יותר, ששווה להתאמץ בשבילן. חזרתי להרגיש ב-א-מ-ת.
הפסקתי לגמרי לעשן. הסטלן שבי נעלם ובמקומו נולד מחדש 'אני' בריא ומפוכח יותר, שמחפש להגשים את עצמו בצורה שהכי מתאימה בשבילו. נרשמתי ללימודי קורס '12 צעדים', שעוסק בגמילה כללית מהתמכרויות. הצורך לעזור למכורים, שעברו חוויה דומה לשלי, גבר כתוצאה מכך. תמיד משך אותי הצד המתמכר – זה שגורם לנו כבני אדם לשחרר את האחיזה בעצמנו, ולתת למשהו חיצוני לקחת פיקוד. הכרתי אנשים מדהימים שהתמודדו עם חוויות הרבה יותר קשות משלי, אך בעיקר הבנתי שהמרכיב החשוב ביותר בתהליך גמילה הוא קודם כול להודות שאתה מכור.
אני חושב שכאן טמונה הבעייתיות הכי גדולה בעישון סמים קלים: היכולת לראות את עצמך כאדם שפיתח תלות לא בריאה, והיכולת להודות בזה בכנות מלאה. קודם כול מול עצמך, ואחר כך מול הסביבה הקרובה אליך".

עד כאן סיפורו של בני. באינדקס המטפלים של ט.נ.א תמצאו מטפלים בעלי ניסיון רב, בכלל זה כאלה המתמחים בטיפול בהתמכרויות באמצעות מגוון רחב של גישות ושיטות טיפוליות.

כתבה: הגר דרור מליניאק, פסיכולוגית קלינית מומחית וחברת ט.נ.א