כתבה: שלי בן אשר דשאוני, עובדת סוציאלית פסיכותרפיסטית וחברת ט.נ.א
הקריאה בספר "השיבה הביתה" (2005, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מאת אנה אנקוויסט, מהולנדית – רן הכהן) הציפה בי מחשבות על נשים, טיפול והחיפוש אחר "הבית הפנימי".
מבט ראשון בכותרת הספר מעורר סקרנות – מי הוא ששב הביתה? אנה אנקוויסט – שם העט של כריסטה וילדונד-ברור, סופרת ופסיכואנליטיקאית הולנדית – פורשת לפנינו את סיפורה של אליזבת, אישה אנגלייה בת המאה ה-18. אליזבת מתכוננת לשובו של בעלה, מגלה הארצות הנודע ג'יימס קוק, העומד לחזור אל ביתו מאחד ממסעות הגילוי הארוכים שלו. קפטן קוק המפורסם אינו גיבור הסיפור – אנו עתידים לגלות שגיבורת הספר היא אליזבת קוק, שלא רק מצפה ומתכוננת לשובו הביתה של בעלה. בהדרגה אנחנו נחשפים למסע חייה של אליזבת. כמי שלעולם לא עזבה את ביתה, אך נעזבת שוב ושוב על ידי בעלה וילדיה, היא מחפשת בנפשה "יבשות ואיים" שבהם תוכל להכות שורש.
תיאורי גינת הבית על שלל הירקות והפרחים הפורחים בהם, הגן הבוטני המלכותי שבו היא מטיילת עם בעלה בעת שהותו באנגליה כשהוא שב מאחד ממסעותיו, משמשים מצע -קרקע לתיאור התפתחות אישיותה של אליזבת בתוך אקלים סוער של אובדנים ופרידות שהיא חווה לאורך חייה. כיצד תוכל לשוב לחיות בביתה ההולך ומתרוקן מבן זוגה ומילדיה? איזה בית נשאר לה בכלל? אליזבת קוק אכן מאריכה חיים עד הגיל המופלג של 95 שנים. בפנינו נחשף כוחה של אישה, שבקלות היא תמצא בהדרגה אזורים בסביבתה ובנפשה שבהם תוכל להיאחז כבית וכיבשה. יכלה להיתפס כקורבן של חיים שנכפו עליה כשחקנית פאסיבית. היא מצליחה למצוא פשר ומשמעות ולהסתגל למציאות חיצונית טראגית – כמעט טובעת אבל מצילה עצמה בכל פעם מחדש (בעוד שבעלה לא שורד את מסעותיו).
מציאות זו, הממוקמת בתקופה של 250 שנה טרם זמננו, אינה זרה למציאות חייהן של נשים רבות גם בימינו. גם באקלים החברתי המשתנה (חלקית) כיום, נשים עדיין מרגישות לעתים פאסיביות וחסרות אונים בתוך מצבי חיים מורכבים וטראומתיים הכוללים אובדנים והתעללות, ואף במצבים לכאורה שגרתיים יותר כמו לידה, פרידה מילדים ומבני זוג (או בנות זוג) בשלבים שונים לאורך מעגל החיים, תמורות מקצועיות, שינויים גופניים ועוד. בתוך הציפייה החברתית, המשפחתית והאישית להיות העוגן בבית, נשים רבות מחפשות את הנתיב שדרכו יוכלו להשיט את חייהן לאזורים של משמעות, בחירה והגשמה עצמית.
הספר, הפורש בפנינו בעדינות וברגישות את מסעה של אליזבת, מגולל סיפור הנוגע בכל אישה, וכל אחת תמצא בו חלקים מעצמה. הוא מעורר מחשבות על הדרך שעושה אליזבת, עם תמיכה מקומץ אנשים קרובים ומסורים (בהיעדר הפונקציה של טיפול נפשי באותן שנים), ועל התוספת המעשירה, המרחיבה והמגדלת שהטיפול הנפשי יכול היה להעניק לה לו היה קיים אז. הטיפול במצב האידאלי יכול להפוך לאוניה בנויה היטב – (בניגוד לאוניה הרעועה שבה עושה קפטן קוק את מסעו האחרון), ממנו לא שב. אוניה זו היא המאפשרת לנו לשוט ולגלות "יבשות" חדשות ולא מוכרות באופן מוגן ומכיל. לעתים, הטיפול יכול להוות יבשה, שבה אפשר לעגון ולנוח. ואם נרצה, הטיפול הוא ההזדמנות לגלות בעצמנו מרחבים חדשים של בחירה ומשמעות בתוך מורכבות חיינו כבני אנוש בכלל וכנשים בפרט.
כתבה: שלי בן אשר דשאוני, עובדת סוציאלית פסיכותרפיסטית וחברת ט.נ.א
