הפסיכולוג אולף קוב כינה את הדיכאון "הלילה האפל של הנפש". לאה גולדברג כתבה ש"בכל דבר יש לפחות שמינית של מוות". מה עושים כשהדיכאון אינו מרפה, ואיך מצליחים בכל זאת להישיר מבט בהיר אל העולם גם כשהוא מאיים לסחוף אותנו מטה?
כתבה: הגר דרור מליניאק, פסיכולוגית קלינית אנתרופוסופית, מייסדת בית הספר "לבונה" לפסיכותרפיה אנתרופוסופית וחברת ט.נ.א
"אני מכירה חמישה מצבי נפש", היא אומרת לי. "בראשון, אני חשה שמחה בתוכי על עצם הקיום. אני מסתכלת בענן, בעץ או בפרח ומרגישה שמתפשטת בתוכי שלווה. אני חשה הודיה ומגיבה בקלות ובהומור. בשני, אני שקטה ומאוזנת, וגם כשקורה משהו קשה, אני יוצאת ממנו במהירות. בשלישי, מעיקה עלי חוויית אפרוריות, חוסר טעם. מי שאני ומה שאני עושה נראים לי חסרי ערך וסתמיים. אני מרגישה זקנה. הגוף כבד, קשה לי להתרומם, לנוע ולפעול. ברביעי, אני חסרת תקווה, מיואשת, אני בוכה בקלות ואין לי רצון לחיות".
"ומה עם החמישי?", אני שואלת. "אמרת חמישה".
"כן", היא נאנחת, רוכנת קדימה. אני רואה שכתפיה רועדות וכשהיא מרימה אלי את פניה אני רואה שהיא עוצרת בכי. "בחמישי", היא ממשיכה, "אני נופלת. צוללת במהירות עצומה לתוך תהום, מין בור כזה, עמוק, ואני מנסה להיאחז בציפורניים בדפנות, אבל שום דבר לא יכול לעצור את הנפילה. ואין שום דבר שיכול לעזור אז, וזה מבהיל והכאב בלתי נסבל, קורע".
אני יכולה לראות על פניה את הדי הבהלה. "כל כמה זמן זה קורה?" אני שואלת.
היא שוב נאנחת. "זה תלוי, יש תקופות שקטות, שבהן הנפש שלי נחה. ונדמה שזה עבר לתמיד. אבל בסופו של דבר, זה תמיד חוזר. ויש תקופות איומות, שבהן אני נופלת יום אחר יום. ואז, אז באמת נראה שכבר אין בשביל מה להמשיך".
"והילדים? ובן זוגך? והעבודה שאת כל כך אוהבת? והחברים הטובים שסיפרת לי עליהם? והדרך האמנותית המיוחדת שלך? מה עם כל אלה?"
"כן, חשובים מאוד כמובן, ועוזרים לי, אבל לא בחמישי. שם אני לגמרי בודדה. לשם אין כניסה לאף אחד ולשום דבר. ולא משום שאני לא רוצה. זה פשוט לא עוזר. אני נשארת שם לבדי, בתוך חלל עצום וכואב, עד שזה עובר".
להיוולד מחדש מתוך החושך
"הלילה האפל של הנפש" – כך מכנה את הדיכאון הרופא והפסיכולוג ד"ר אולף קוב, בספרו הנושא שם זה. הוא מתאר איך האדם המדוכא מגיע ל"אפילה מוחלטת, ריקנות פנימית וחוסר אונים נפשי". אבל, מוסיף קוב, "מצב כזה עשוי לאפשר צמיחת כוח רוחי יצירתי חדש, והיוולדות מחודשת של אישיות האדם".
"בכל דבר יש לפחות שמינית של מוות", כתבה לאה גולדברג בספרה "שארית החיים". הדיכאון הוא אכן מוות בזעיר אנפין, ואלה שנוטים לו נדרשים לכוחות נפש גדולים כדי לשוב ולהיוולד מתוכו.
אנשים שסובלים מדיכאון לוקחים דברים "קשה מדי", הם סופגים אירועים קשים עמוק לתוכם, ואלה מכבידים על הנפש שאינה מצליחה להטמיע ו"לעכל" אותם לגמרי. זה קורה כשה"אני" אינו מצליח לחולל, או לכוון, את תהליך ההטמעה שאמור להתרחש בנפש. הרצון משותק חלקית, והנפש שקועה בעבר במקום להתכוון אל העתיד. הרצון מאבד את ה"גשר" שלו אל העתיד, כי המחשבות השליליות סובבות במעגלים אינסופיים של כאב, פחד ואשמה.
הרפואה האנתרופוסופית מתארת את התקיעות הנוצרת בכבד במצבי דיכאון. "גושים" של רגשות מכאיבים ובלתי מעוכלים עוצרים את זרימת המרה במערכת הכבד. אותם גושים נדחפים מעלה אל הנפש ומשתקים אותה. המצפון פועל חזק מדי. קולו המעורר והמכוון אותנו דרך הלב במצב הרגיל, הופך לקול שמבטא האשמה עצמית ולעתים גינוי עצמי.
אבל לדיכאון, כמו שאמרנו, יכול להיות גם כוח מניע, מכוון; כוח שמעמיק את המבט פנימה, ואז החוצה. אלה שמכירים את התהליך המכאיב של השקיעה והחידלון, יודעים להוקיר את היציאה, את המגע המחודש עם העולם, עם אנשים ועם עשייה.
גשר מהתהום הפרטית לעתיד
בחדר הטיפול, כל זה דורש הרבה אורך רוח. הפילוסוף והמורה הרוחני רודולף שטיינר אמר, כי לא נכון לנסות לשעשע ילד בעל נטייה מלנכולית – נחוץ להצטרף אליו ולהתחבר לסבלו. כך גם בטיפול במבוגרים: אנשים שסובלים מדיכאון לא משתכנעים כשאומרים להם ש"יהיה בסדר" או ש"יש להם כל כך הרבה טוב בחיים".
כשהמטפלת מוכנה לרדת עם המטופלת אל התהום הפרטית שלה, אל הכאב המייסר, מתחיל להיווצר גשר אל העולם ואל העתיד. זו דרך ארוכה ומיוחדת. במהלכה אפשר להתחיל לגלות ביחד את זרם העתיד של המטופלת, וגם להביט אחור אל עברה ולגלות איך החל להיווצר המכאוב ומדוע הנפש אינה מצליחה להשתחרר ממנו.
הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד וודס ויניקוט דיבר על Nameless dread, אימה ללא שם. אדם שנתקף באימה כזו פוחד מהעתיד. אבל, טוען ויניקוט, ההתמוטטות, הנפילה לתהום – כבר התרחשה, בעבר הרחוק. אולי האישה המבוגרת של היום הייתה תינוקת, כשאימה הייתה משותקת מדיכאון ולא יכלה להביט בה, בילדתה, במבט האוהב והקשוב שנזקקה לו. האם כתינוקת היא חוותה מבט אטום ומרוקן של אם, או מצבי הזנחה שאינה זוכרת אך הם משוקעים בנפשה?
לעתים קרובות הדיכאון אינו מגיע לבדו; החרדה היא בת לווייתו הנאמנה. לבד ממקורות בעברה של המטופלת, כדאי לזכור שהנשמה נושאת איתה מועקות וכאבים שלא תמיד נוכל לתת להם פשר. אלו פועלים בנפש באופן המשפיע על מחשבותיו, רגשותיו ומעשיו של האדם, וכשנוכחותם בולטת, המאבק בינם ובין ההיגיון והשכל הישר הופך למאבק יומיומי מתיש.
כיצד אפשר להקל על דיכאון?
בצדי הדרך הטיפולית המשותפת אפשר להניח נחמות ורגעי הקלה. פעילות גופנית מניעה את הנפש ואת הגוף על מערכותיו ונוזליו; גם הכבד נכנס לתנועה, אך לא מייד אלא רק לאחר כעשרים דקות של פעילות. עיסוי ריתמי ומשיחת שמן ריתמית יפעלו באופן מיטיב אצל אדם הסובל מדיכאון. הם מניעים את גוף החיים ומחדשים את כוחותיו, וכשהמעסה תמשח שמן היפריקום (פרע), כוחות האור והחום המרוכזים בפרח הצהוב והקטן, הפורח באמצע הקיץ, ישאו מעט אור אל הנפש השרויה בחשיכה. פעילות אמנותית תביא תנועה מכיוון נוסף. שירה מניעה את הנפש ומחזקת את מערכת הנשימה, וכמוה נגינה בכלי נשיפה (גם חלילית).
לרפואה האנתרופוסופית יש אמצעים רבים להקל על דיכאון, אבל זהו פרק בסיפור אחר.
אי אפשר בלי מילה על נוגדי דיכאון וחרדה – SSRI (מעכבי ספיגה חזרה של סרוטונין). תרופות אלו ממסכות את הכאב הנפשי. הן אינן מטפלות בבעיה ובשורשיה, אך מניסיוני, לעתים הן מצילות חיים. כן, כדאי לנסות קודם שיטות "רכות", פחות כימיות – אך בסופו של דבר, כשהדיכאון משתק אתכם, אנא אל תפסלו אותם על הסף. הכרתי כמה אנשים שהצליחו לבנות חיים בזכותם, ויש להם גם תחליפים צמחיים ממש טובים.
בשורה התחתונה, בדיכאון נכון לתמוך מכמה כיוונים, שפעולתם המשותפת מזינה את התהליך. כמובן, שמפגש אנושי מיטיב וחמים מרגיע ומחזק נפש דוויה. לא פעם, המפגש הטיפולי פועל ככזה. המטופלת נרגעת, התמונה המעיקה והעמומה נפרשת ומתבהרת, והיא יוצאת מהפגישה בכוחות מחודשים. באתר ט.נ.א תמצאו מטפלים בעלי ניסיון רב, המטפלים בסוגים השונים של הפרעות דיכאון וחרדה במגוון רחב של גישות ושיטות טיפוליות.
המאמר פורסם בעיתון "אדם עולם"
