כאב כרוני פוקד רבים מאתנו במהלך החיים, אך חשוב לדעת שהוא אינו חייב ללוות אותנו לצמיתות: במקרים רבים אפשר להיפטר מהכאב גם מבלי לצרוך תרופות משככות כאב או תוך הפחתה משמעותית בצריכתן. הסוד טמון בהבנת המקור לכאב הפיזי, שלא פעם נובע ממורכבות הגוף-נפש שלנו. טיפול נפשי-רגשי נכון עשוי לשחרר אותנו מקיבעון הכאב, ובלבד שהוא ייעשה על ידי מטפל מוסמך ומיומן – כמו אלו המופיעים באתר "ט.נ.א"
פסיכולוגית קלינית ומטפלת בטראומה (SEP)
כאב הוא חלק בלתי נפרד מההוויה האנושית, ומהווה נורת אזהרה שמתריעה על מצב לא תקין בגופנו. אולם, כשמדובר בכאב כרוני, ראוי לחפש לו מענה שחבוי לעתים עמוק מתחת לפני השטח של גופנו הפיזי.
למרות שלעתים הם שזורים יחדיו, ניתן להבחין בין שלושה מקורות לכאב: פיזי, רגשי ופוסט-טראומטי. כמטפלת טראומה, הנחת העבודה שלי היא שכאשר יש כאב כרוני, רצוי לבדוק עד כמה קיימים גם כאבים רגשיים-נפשיים ואולי אף חוויות טראומטיות ברקע, אשר ייתכן שלא עובדו דיין. חוויות אלו משאירות את מערכת העצבים האוטונומית שלנו – מערכת הפועלת באופן עצמאי ואחראית לתהליכים בסיסיים כמו קצב לב, נשימה ועיכול – דרוכה לקראת התגוננות בפני סכנות קיומיות שונות. אנו עשויים לעבור חוויות טראומתיות שכאלה בכל רגע בחיים: בתקופת טרום הלידה, במהלך הלידה או לאחריה, בגיל הרך ובילדות, וכמובן במהלך החיים הבוגרים. הן יכולות לכלול נפילות שונות, פעולות רפואיות כגון קיבוע גפיים, הרדמה או ניתוח, תאונות דרכים )כולל כאלה הנחשבות למינוריות), חוויות קרב, תקיפה פיזית (עם פן מיני או בלעדיו), ואין-ספור אירועים אחרים שאיימו עלינו.
הסכנה מהווה חלק בלתי נפרד מחיינו. המוח ממונה על ארגון התגובות שלנו לסכנה, ממשית או מדומיינת כאחת. האדם הוא חיה חברתית, ולאחר שקלטנו שקיימת סכנה (orienting response), על מנת לשרוד מפני איום קיומי אנו מנסים תחילה לגייס עזרה מאדם אחר, באמצעות מה שמכונה "מערכת המעורבות החברתית". בנוסף, ישנן שלוש תגובות אינסטינקטיביות ואוטומטיות בתגובה לאיום, הפועלות תחת שרביטה של מערכת העצבים האוטונומית. התגובות הללו הן "הילחם, ברח או קפא" ( or FreezeFlight, Fight). כשלא ניתן לברוח (פעולה הדורשת פחות אנרגיה מלחימה, ועל כן חסכונית יותר), אנו נלחמים בתקיפות על מנת להתגונן או קופאים במקום מפחד, מתקפלים חסרי אונים ומעמידים פני מת.
גם אם שכחנו – הגוף זוכר
ייתכן כי בעברנו התרחשו אירועים טראומתיים אשר לא בהכרח תויגו במודע ככאלה למרות שהציפו את מערכת העצבים האוטונומית שלנו, אשר התקשתה לחזור לאיזון של שגרה. חוויות אלו נשארות מחווטות במוח כזיכרון סנסורי-מוטורי – דפוסי פעולה שטרם הושלמו. דפוסי פעולה אלו כוללים כישורים מוטוריים נלמדים, תגובות מאופיינות על ידי התקרבות-הימנעות ותגובות הישרדות. מסתבר שהגוף זוכר הכול – גם כשאנחנו לא כל כך…
מנגנונים של הימנעות כוללים פעולות מוטוריות של הקשחה (stiffening), נסיגה וכיווץ. לעומת זאת, התקרבות מתקשרת עם התרחבות והושטת יד לאחר. לרוב אנו מושיטים יד למי שקרוב אלינו ושואפים להתקרב לדברים שאנו חפצים בהם. במקביל, אנו מתרחקים ממי או ממה שאנו חווים כמזיק או כרעיל. ניתן לדמות דפוסים אלו ל”מצפן מוטיבציוני" – פונקציה בסיסית הקיימת בכל יצור חי, החל מהאמבה.
הטראומה מתרחשת במפגש ברגע נתון בין אירוע מאתגר מסוים, לבין מערכת עצבים אוטונומית ספציפית. במפגש זה, מערכת הגוף-נפש-מוח נכנסת למצב חירום, הגורר אחריו שרשרת של אירועים אשר כל אחד מהם תלוי בשני. ברמה ההתנהגותית, אנו עדים לתגובות של "הילחם, ברח או קפא” אשר לא הושלמו דיין ובאות לידי ביטוי בצורות שונות.
כדי להבין "איך זה עובד" – בואו ניכנס רגע לנבכי המוח. מידע תחושתי אודות העולם החיצון מגיע אלינו באמצעות החושים שלנו, וזורם לתלמוס – חלק מרכזי במוח האנושי. מבנה התלמוס מאפשר לנו לדעת בעצם "מה קורה לנו". משם, נשלח המידע התחושתי למעלה אל האונות הפרונטליות ולמטה אל האמיגדלה, הנמצאת עמוק בתוך המערכת הלימבית (חלק ממערכת העצבים שבמוח). האזור הפרה-פרונטלי המדיאלי – החלק המרכזי של האונה – הוא מעין "מגדל שמירה", המאפשר מבט מלמעלה על המתרחש, והוא זה שיכול לבלום תגובת סטרס כשנראה שמדובר באזעקת שווא.
מגדל השמירה וגלאי העשן
בצד "מגדל השמירה", יש לנו במוח גם "גלאי עשן". את התפקיד הזה ממלאת האמיגדלה. ההיפו-קמפוס, מבנה שאף הוא שייך למערכת הלימבית, משווה בין חוויות מן העבר להתרחשויות ההווה. כאשר שתי המערכות הללו מזהות סכנה, בתנאים מסוימים מופעלת מעין מערכת אזעקה בגוף. האמיגדלה מתקשרת עם ההיפו-תלמוס (היושב מתחת לתלמוס) ועם גזע המוח ומגייסת את מערכת הורמוני הסטרס ואת מערכת העצבים האוטונומית, על מנת ליזום תגובה של הגוף בשלמותו.
בעקבות שילוב של סיגנלים עצביים והורמונליים כאחד, המערכת מסמנת לאדרנלים, היושבים מעל הכליות, לשחרר גל של הורמונים הכולל קורטיזול ואדרנלין. בשלב זה נכנסת לפעולה מערכת העצבים הסימפטטית, אחת משלוש הזרועות של המערכת האוטונומית. אנו עדים לעלייה בקצב הלב, בלחץ הדם ובקצב הנשימה, על מנת שנוכל להילחם או לברוח. במקביל, פעולות לא חיוניות (כמו העיכול) משתתקות, על מנת לאפשר לגופנו למקד את כל הכוחות במאבק ההישרדותי. לעתים, ייתכן זיהוי לא תקין של מידת הביטחון המאפיין את המצב הקיים באותו רגע. עקב כך, במצב הפוסט-טראומה תיתכן תגובת יתר למה שנתפס כסכנה, או לחילופין היעדר תגובה מתאימה.
לרוב, עם חלוף הסכנה, הגוף חוזר למצבו הרגיל – אלא אם החלמתו חסומה. בטראומה, ובפרט במצבים פוסט-טראומטיים, אנו ממשיכים להגיב כאילו קיימת סכנה מיידית ומוחשית, ואז מופר האיזון העדין בין האמיגדלה ("גלאי העשן") לקורטקס הפרה-פרונטלי ("מגדל השמירה"). בנסיבות אלו, קשה יותר לשלוט על אימפולסים ורגשות, למשל של כעס, פחד, או עצב. כשאין מודולציה של האונות הפרונטליות, ייתכן שנקפוץ כשנשמע רעש חזק, נקפא אם מישהו נוגע בנו, או נתמלא זעם בעקבות תסכול באופן לא פרופורציונלי. קיימת התנודדות מהירה בין עוררות יתר והצפה, לבין תת עוררות עד השבתה וחוסר אונים.
שחרור של האנרגיה הכלואה
מה קורה כשמסיבה כלשהי נקטעת תוכנית הפעולה ההישרדותית, המיועדת לשמור עלינו, ולא ניתן להשלימה? או-אז, לאנרגיה העצומה שהגוף גייס על מנת להתמודד עם האירוע המאתגר למעשה אין לאן לזרום. את התוצאה אפשר להמשיל למתן של "פול גז בניוטרל”: שארית אנרגטית זו נשארת כלואה בגוף "ללא כתובת”. במרוצת הזמן, היא עלולה להפוך לסימפטום או לסינדרום, דהיינו, אשכול של סימפטומים המופיעים יחדיו. במצב זה נראה מעברים מהירים בין עוררות סימפטטית ותת-עוררות פרה-סימפטטית. כך או כך, התוצאה היא שהאנרגיה נקשרת פנימה במקום להשתחרר החוצה. לעתים, ניתן לאבחן תהליך שכזה בכאב כרוני.
כאשר מעגל ה"הילחם, ברח או קפא" אינו מסתיים כפי שצריך, דהיינו – השחרור של שארית האנרגיה נקטע ומופיעות אותן תנודות בין עוררות לתת עוררות – הגוף-נפש שלנו נשאר תקוע, דרוך לסכנה אשר נחווית כמיידית גם אם האירוע מסכן החיים הסתיים. הורמוני הסטרס ממשיכים לפמפם בנו, כמו תוף מלחמה המתריע בפני סכנה, ודבר גורר דבר בשרשרת של אירועים פיזיולוגיים/נפשיים אשר מתחזקת את עצמה (kindling).
אחד המענים למצב זה הוא טיפול גוף-נפש המכונה "החוויה הסומטית". טיפול זה, המכונה SE, שפותח על ידי פיטר לוין, מתמקד במכלול התחושות הפנימיות שאנו חווים בגוף. במהלכו, ניתנת הזדמנות חדשה למערכת להשלים בצורה מבוקרת את התגובות הקטועות אשר נשמרו בזיכרון הפרוצדורלי (דהיינו, אלמנטים של "הילחם, ברח או קפא"). כאשר תהליך זה מתרחש בהדרגה בליווי מטפל SE מוסמך, הוא מאפשר להגיע לשחרור המיוחל ולרוגע המאפיינים ויסות עצמי תקין.
לתייג אירוע כ"תם ונשלם"
במהלך עבודת ה-SE – בין אם בטיפול ובין אם כהתערבות בזמן משבר או כמתן עזרה ראשונה נפשית – המטופל לומד לזהות את הסימנים המאפיינים את האקטיבציה (עוררות) שלו ומפתח כלים לוויסות עצמי. בטיפול עצמו, המטרה היא לאפשר למערכת העצבים המרכזית והאוטונומית כאחת לתייג את האירוע כ"תם ונשלם”, ולחזור לשגרה המאפיינת מערכת מווסתת ומאוזנת. לא מדובר במטה קסמים: לאחר שחרור אנרגיות עודפות – תהליך שעשוי לכלול נגיעה מחדש באלמנטים של האירוע המאתגר, כדי שניתן יהיה להשלים תוכניות פעולה הגנתיות – דרוש זמן מנוחה על מנת שיתרחש בגוף-נפש תהליך של הסדרה (settling) והתארגנות מחדש. כל אלה יאפשרו העצמה ואינטגרציה חדשה.
במהלך העבודה עם כאב כרוני – בו הפחד מהגוף וממכאוביו, והכיווץ כהתגוננות מפניהם, עלולים להעצים את הכאב – אנו משתמשים באותם עקרונות הקיימים בעבודת SE "רגילה".
ניתן גם לשלב טכניקות שונות הנלקחות מתחום ה-energy psychology (טכניקות של זרימת אנרגיה). המטופל לומד כיצד לעבור מכיווץ, המלווה בחוסר אונים וייאוש, לתחושה של הרחבה, העצמה ואף ניצחון. בכך, הוא מאפשר לעצמו שחרור גם מחוץ לשעה הטיפולית. במשך הזמן מתרחשת תנועה זורמת יותר ממצב מקובע ומכווץ, בו חי הפחד מהגוף, למצב של התרחבות ויש אשר יאמרו אף ריפוי (healing). מתוך מקום של סקרנות נטולת שיפוטיות – ובמקום שהכאב ינהל אותו – המטופל לומד לאמץ כלים המסייעים לו לנהל את מכאוביו ולפעול לשחרור המיוחל מהכיווץ המציק.
למרות שבמצב של כאב כרוני לעתים אין מנוס משימוש במשככי כאב קבועים, חשוב לזכור כי ישנם מספר דברים פשוטים שניתן לאמץ ולתרגל במקביל, אשר ייתכן שיסייעו בהפחתת המינון או בגמילה. פעולות אלו עוזרות להתמודד עם מכלול התחושות המכאיבות ולפחות חלקית משחררות אותן, ולו באופן רגעי. בחלקה השני של כתבה זו, שיפורסם כאן באתר בהמשך, אתן מספר טיפים מעשיים אשר ניתן להיעזר בהם על מנת להפיג כאב.
למידע נוסף ניתן גם לבקר באתר שלי: https://www.ruthshidlo.co.il/