מאת: חני בר און, פסיכולוגית קלינית בכירה
לאחרונה יש גל של התפכחות מהציפייה לפיה ככל שנרבה לשבח ולהלל את הילד נבנה אצלו ביטחון עצמי והערכה עצמית גבוהים יותר. מתברר שהקשר בין שבח וביטחון עצמי הוא מורכב, שלא כל המרבה במחמאות ובמילות עידוד לילד הרי זה משובח וששבח מוגזם וכללי אף יכול להחליש את ההערכה העצמית של הילד.
מחמאות ושבחים
התפעלות ממה שכבר אינו כרוך במאמץ רגשי או חשיבתי מצידו של הילד, ועל כן הוא מובן מאליו עבור הילד, גורעת בשבילו מאמינותה של אותה התפעלות וגם מכוחה של ההתפעלות העתידית שתינתן כשהוא כן יהיה זקוק לה. לכן, אין זה מועיל, ואפילו מזיק, להתפעל שוב ושוב בווליום גבוה מהישג שכבר אינו הישג. מצד שני, אטימות והתעלמות שלנו למה, שבשביל הילד הוא תוצאה של מאמץ, ועל כן הוא הישג חדש, היא החמצה של הזדמנות לחזק את בטחונו ואת יכולותיו. יש להתפעל שוב ושוב מכל הישג שהוא בבחינת התקדמות, שעדיין אינו מובן מאליו ושעדיין לא התייצב.
מחמאות מוגזמות או הסכמה שבשתיקה להתפארויות שקריות, בהן הילד מחליף בין הדמיון והמשאלה לבין המציאות, לא רק שאינן מחזקות את הדימוי העצמי אלא פוגעות בו. הילד, במעמקי ליבו, באופן לא לגמרי מודע, חש שהמחמאות אינן אמינות ושהתפארויותיו הן משאלה שלא התגשמה ולכן זו אשליה של הישג ולא הישג של ממש. כתוצאה מכך הוא מתחיל לאבד אמון במחמאות ובמילות עידוד שכן "מגיעות לו" על התקדמות ממשית ואינו סופג אותן פנימה בהיותן חשודות כמזויפות.
גם התפעלות מניצחון של הילד במשחק עקב מזל או עקב הפסד מזוייף של ההורה אינה מחזקת אלא מחלישה את בטחונו העצמי של הילד. יש להבחין בין השתתפות בשמחתו על כך ששיחק לו המזל לבין התפעלות מהישג הנובע מלמידה חדשה או מאמץ. במקום לזייף הפסד צריך מראש לשחק עם הילד רק במשחקים שבהם יש לו סיכוי לנצח. למשל, במשחק הזכרון להפחית את מספר הזוגות למספר כזה שהילד יוכל לזכור ועקב כך להצליח לאסוף זוגות. במשחקים אותם לא ניתן לפשט בדרך של הפחתה כמותית ניתן לפשט מראש את החוקים וכך לאפשר לילד לנצח מבלי לשנות את החוקים לטובתו באמצע המשחק ומבלי שההורה יזייף כשלון.
מכאן שכדי לבנות הערכה עצמית וביטחון עצמי אצל ילדים בגיל הרך יש להרבות במחמאות אותנטיות ולא מוגזמות להישג שהוא אמיתי עבור הילד המסוים.
שבח כללי מול שבח ספציפי
שבח ספציפי ומדויק תוך ציון מה בדיוק ראוי לשבח יעיל יותר משבח כללי, אלא אם כן ברור לנו שהילד מבין על מה בדיוק שיבחנו אותו. למשל, כאשר ילד, שקודם לכן פחד ללכת על הקורה מבלי שאביו יאחז בידו, מתחיל ללכת ללא עזרה, אם יאמרו לו "כל הכבוד" בזמן שהוא הולך באומץ על הקורה, יודע על מה בדיוק ניתן השבח.
יעילות השבח תגדל עוד יותר אם נציין במפורש ובמפורט על מה הוא ניתן – "זה נהדר שאתה מצליח לשמור על שיווי משקל וללכת בלי ליפול ללא שום עזרה".
אם למשל, הילד ביקש או התלונן במילים במקום בבכי, ועבורו זה עדיין הישג שאינו מובן מאליו, כדאי, בנוסף להתייחסות המהירה לפנייתו, לפני שיאזלו כוחות האיפוק שהוא גייס, גם לומר לו משהו על כמה זה נעים לנו שהוא ביקש או ביטא את כעסו במילים במקום בבכי.
הביטחון העצמי נתרם משבחים ספציפיים המציינים במה בדיוק הילד התקדם ומבטאים את ההתפעלות, שהיא רגש המשלב הערכה והנאה, שלנו מאותה התקדמות הרבה יותר מאשר מאמירות כלליות ומוגזמות כמו "איזה ילד מדהים אתה" או "אתה מלך".
עידוד על מאמץ לעומת על "חוכמה"
הדגשת המאמץ אשר נותנת חיזוק להתקדמות של הילד ביחס לעצמו נותנת לו תחושת ביטחון בכך שיש לו שליטה במידת ההצלחה שלו. ילדים שהסביבה מתמקדת בחוכמה שלהם מסיקים שהם מצליחים בזכות חוכמתם ושמי שחכם אינו צריך להתאמץ כדי להצליח. התלות של הערך העצמי של הילד בהישגיו ביחס לילדים אחרים גורמת לערעור הביטחון העצמי שלו כאשר הוא נתקל במשימה שהיא קשה בשבילו ושהוא אינו מצליח בה מיד. כתוצאה מכך ילדים, שהביטחון העצמי שלהם מבוסס על התפעלות ההורים מכישרונותיהם המולדים חשים חסרי אונים וחסרי ערך כשהם חווים קושי. עידוד שניתן על מאמץ, הן שכלי והן רגשי, על התמדה ועל עצם ההתמודדות עם קשיים במקום על התוצאה– תשובה נכונה או ציון גבוה – בונה אצל הילד ביטחון עצמי עמיד שאינו מתערער בקלות עקב כישלון, דחיה חברתית או ביקורת.
היחס בין שכיחות הכעסים לבין שכיחות ביטויי שביעות רצון מהילד
עד כה התייחסתי לכמות ולאיכות (אמיתיות, ספציפיות ואמינות) המחמאות. זה אינו מספיק. חשוב היחס, הפרופורציה, שבין התחושה של הילד שהוא טוב ומוצלח לבין התחושה שהוא ילד רע, מרגיז ומאכזב. היחס שבין הזמן שבו אנו כועסים על הילד לבין הזמן שבו הילד חש שאנו מרוצים ממנו. אם רוב הזמן אנו כועסים עליו הביטחון שלו בעצמו מתערער.
זו האחריות שלנו ליצור מצבים שבהם הילד יוכל לעמוד בדרישותינו, תוך מאמץ שהוא מסוגל לו, לדרוש דרישות שאנו יכולים לאכוף ולגרום לילד לצאת בהרגשה שהוא "ילד טוב" שעומד בציפיותינו.
לשאול התנהגת יפה? היית ילד טוב? או לומר לילד "תהיה ילד טוב ותתנהג יפה" זה להטיל את האחריות עליו וגם להטיל בו ספק בעת ובעונה אחת. הילד צריך שנסמוך עליו שהוא יתנהג הכי טוב שהוא יכול. אם אנו לוקחים אותו למסעדה עם עוד משפחות עם ילדים והוא אינו "יושב בשקט" כמו שאר הילדים סימן שזו סיטואציה שהוא אינו יכול לשבת בה בשקט. אולי כי הוא זקוק לתשומת ליבנו בעוד שאנו רוצים לשוחח עם המבוגרים האחרים? אולי הוא זקוק לחופש תנועה או לאינטראקציה עם הילדים האחרים וישיבה בשקט בכיסא ללא אינטראקציה עם אף אחד קשה מנשוא עבורו? במקום להמשיך לכעוס עליו ולגעור בו שוב ושוב עלינו לחלץ אותו מהסיטואציה שבה הוא אינו מצליח להשביע את רצוננו.
האחריות לכך שהילד יהיה ראוי לשבחים היא שלנו או של המבוגרים האחרים שמטפלים בו. אם המצבים שבהם הוא מקבל היזון חוזר שלילי על התנהגותו הם שכיחים בטחונו העצמי נחלש ומתעוררים בו תסכול וכעס אשר מובילים למצבים נוספים כאלה בהמשך. אנו, כהורים, אחראיים לגדל ילד, שיהיה מסוגל לעמוד בדרישות הסביבה ועקב כך יוכל לתפוס את עצמו כ"ילד טוב ומוצלח".
מדבקות
לתת מדבקות סמיילי או רישומים על טבלה הם חיזוקים שפחות מופנמים ולכן פחות יעילים לטווח הארוך בבניית ביטחון עצמי ודימוי עצמי חיובי. הילד מפנים אינטראקציה משמעותית עם דמות משמעותית. בכדי שהאינטראקציה החיובית תהיה משמעותית היא צריכה להיות מלווה ברגש אותנטי של המבוגר. צריך להיות לו אכפת והוא צריך לגלות התלהבות אמיתית לא מהביצוע לכשעצמו אלא מההתקדמות של הילד, מכך שהביצוע שלו עדיין אינו מובן מאליו אלא יש בו איזה חידוש. גם היכולת להתרכז כמה דקות יותר מאשר בפעם הקודמת זה חידוש. מבוגר שאכפת לו אם הילד מתקדם ומתפתח יגיב לכל שיפור, ולא יתלהב מדריכה במקום של הילד. ההתלהבות האמיתית של מבוגר שהוא משמעותי לילד מהתקדמות ספציפית שלו היא בעלת הסיכוי הטוב ביותר להיות מופנמת ע"י הילד כאחת מאבני הבנין של בטחונו העצמי. אם להתלהבות האמיתית הזאת מתלווה מדבקת סמיילי המדבקה אינה מעלה ואינה מורידה. מדבקת סמיילי לבדה, כאקט מכני, ללא מעורבות רגשית של נותן המדבקה, הניתנת בתגובה לאותה התנהגות, גם אחרי שעבור הילד ההתנהגות זו כבר אינה כרוכה במאמץ, אינה תורמת דבר לבניית הביטחון העצמי של הילד.
בכדי שהשבח יהיה משמעותי לילד ויופנם על ידו עליו להיות מלווה במעורבות רגשית של המבוגר ובהתייחסות של המבוגר לשאלה האם עבור הילד המסוים בסיטואציה המסוימת זהו סימן למאמץ או התקדמות או שההתנהגות הזאת, שהיתה הישג בעבר, כבר נרכשה ואינה כרוכה יותר במאמץ מצד הילד.
