נכתב ע"י: רבקה חוברס, יעל גולדברגר, מלי טופז, מלי סלע וד"ר עמיר ביראני – חברי ועד המטפלים של ט.נ.א.
כל אחד חי בעולם אחר
כל כך גדול השוני
את מה שאני מרגיש בפנים
איש לא מרגיש כמוני
את מה שאתה חושב עמוק
אני חושב שטוח
מה שאתה רואה סגור
אני רואה פתוח
את מה שאני רואה לבן
אתה רואה שחור
כשיורדת עליי החשיכה
עליך זורח אור
מה שבשבילך חלום
לי זו האימה
מה שבשבילי שלום
לך זו מלחמה
אל המקום אליו אני הולך
הן גם אתה תגיע
כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע
אל המקום אליו אתה הולך
כן, גם אני אגיע
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע!
אהוד בנאי
אחת המשימות הקשות, המוטלת עלינו כבני אדם, היא נשיאת חווית המורכבות: זו שבתוכנו וזו, שמעוררים בנו האחרים – כלפיהם. לחוות את עצמנו כבני אנוש שלמים "על הטוב ועל הרע שבנו". לראות את האחר כאדם שלם, שיכול לעורר בנו אהבה וחמלה וענין כמו גם רתיעה, כעס ותוקפנות. עדיין נותר עבורנו ההכרח "להיות אני". לקבל את הווית האחר כ"הוא". להיות "אנשים".
נשיאת המורכבות הינה יכולת רגשית מתפתחת ותלויה בחוזקת האגו של האדם. בשלבים המוקדמים של ההתפתחות וכדרך להתמודד עם החרדה, (שהמקור הראשוני לה הוא עוצמת התוקפנות הטבועה בנו), תופסים תינוקות (וילדים) את עצמם ואת האחרים המשמעותיים להם באופן מפוצל: דמות האם (או הדמות בתפקיד האמהי), המספקת צורך, נחווית כ"טובה". אותה הדמות, כשמעוררת תסכול או איזשהו כאב, נחווית כ"רעה". כשהתינוק "אוהב" את אמו הוא מרגיש "טוב". כשהוא כועס עליה מתוך הכאב שמעורר התסכול, מתעוררת תוקפנותו העוצמתית כלפיה. הוא חרד. הוא מרגיש "רע" וחושש מה"רוע" שלה, שיעניש ויתקוף אותו.
זהו תאור פשטני מאד ותמציתי של תהליך מורכב, שבמהלכו, תוך שמוש אינסופי בהשלכות ובהפנמות, מתהווה תינוק/ילד/אדם שלם ומורכב, כשגם הדמות ההורית הופכת להיות שלמה ומורכבת בעיניו. כדי להגיע אל היכולת לשאת את האמביולנציה הרגשית ביחס לעצמי וביחס לאחר נדרש נצחונם של כוחות האהבה, היצירה והבניה, עימם אנו נולדים, על כוחות התוקפנות, השנאה וההרס, הטבועים בנו מלידה, גם כן. ההתמודדות עם הכאב, עם התסכול ועם החרדה נעשית באמצעות מנגנוני הגנה מתקדמים יותר, מפותחים יותר ומעוותים פחות את המציאות (כמו: הדחקה).
האדם הבוגר, שמסיבות כאלה ואחרות לא הצליח לרכוש את היכולות לשאת את האמביולנציה ולהכיל את המורכבות הרגשית, נתון, בד"כ, בסבל נפשי כבד, שלעתים הוא גם נחלתה של סביבתו האנושית. למרות היותו בוגר כרונולוגית עדיין משמשים אותו מנגנוני הגנה ראשוניים בהתנהלותו בעולם. ההשרדות הנפשית של אדם כזה מושגת לא פעם באמצעות השלכת הרוע והפחד על האחר. האדם חווה עצמו כ"טוב", כקורבן וכנרדף ע"י "הרע" שמחוצה לו. ישנו עיוות כבד של המציאות בדרך ההתנהלות הנפשית הזו, שאינה יעילה. רבים מהאנשים הסובלים הללו מגיעים לטפול נפשי מתוך מצוקה קשה.
ניתן להתבונן בחברה הרחבה, בה אנו חיים, באופן דומה, (אם כי קשה יותר לנהל "שיח טיפולי" עם הישות המורחבת הזו). באופן גס ניתן לאמר, שחברה סובלנית יותר היא חברה "בריאה נפשית" יותר, שמסוגלת להכיל מורכבות אנושית ואמביולנציה רגשית ביחס למי ולמה, שנתפסים כשונים. זוהי חברה, שהחוקים שלה יפנו מקום שוויוני ל"אחר", ל"מיעוט", בגלל המכנה המשותף הרחב של היות כולם "בני אדם".
מטפלים נזהרים לא פעם מאמירות פוליטיות פומביות כאלה ואחרות לא מעט מתוך האחריות למטופליהם, המגיעים ממגוון של זרמים, של דעות ושל עמדות. בקליניקה ובשיח הטפולי ישנה שאיפה למפגש "נקי" ככל האפשר עם האחרות ועם השוני התוך אישי כמו גם להיכרות עם אלה בקונטקסט של תרבות רוחנית או דתית או עדתית או פוליטית מכל סוג שהוא, המהווה את הסביבה החברתית המשמעותית של המטופל.
גל החקיקה האחרון לפני פיזור הכנסת לפגרת הקיץ קבע חוקים שונים, שהמשותף לחלק מהם הוא התנערות ו"הוצאה החוצה" מתוך הקונסנזוס של החברה הישראלית את מי שנתפס כ"מיעוט" וכ"אחר". כל מה שאנו עמלים עליו כמטפלים שונה במובהק מהמסרים, העולים מתוך החוקים החדשים האלה. כאזרחים אנו שונים זה מזה בדעותינו הפוליטיות ובעמדות החברתיות, אך בחדר הטפול המשימה שלנו דומה: לעשות מקום. "אותו המקום". גם ל"אחר".
אתר ט.נ.א. נושא מראשית הקמתו גם דגל חברתי. זה הזמן להרים אותו בגאוה שוב.
להמשיך לצרף לשורותיו מטפלים, שהם בני מיעוטים ושבאים ממגזרים חברתיים שונים בחברה הישראלית. להשקיע מאמץ בגיוס מטפלים, שדוברים שפות שונות. להזמין פונים פוטנציאליים מכל הזרמים של החברה הישראלית: נשים וגברים, דתיים וחילוניים, יהודים ובני מיעוטים, בעלי נטיות מיניות מגוונות ונושאי כל "אחרות" מכל סוג שהוא – להעזר במטפלים המוסמכים שלנו.
את האתר הקמנו עבור בני אדם. עבור אנשים.
נכתב ע"י: רבקה חוברס, יעל גולדברגר, מלי טופז, מלי סלע וד"ר עמיר ביראני – חברי ועד המטפלים של ט.נ.א.
