להיות בת להורים מבוגרים

לרגל חודש האזרח הותיק החל בנובמבר: על הקושי להיות בן או בת של הורים בגיל השלישי, ואיך זה נראה משני צדדיו של המפגש הטיפולי.

מאת ענבל רולר, פסיכולוגית קלינית מומחית וחברת טנא

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שמות, כ' יא). להאריך ימים זה לא דבר של מה בכך. כשההורים מאריכים ימים – הרצון לכבד אותם ולתמך בהם הופך למשימה מורכבת.

לא קל להזדקן, וגם לא פשוט להיות בן או בת של הורים מבוגרים, הנמצאים בישורת האחרונה של מסלול החיים.

בכל אחד מהעשורים האחרונים, גדלה תוחלת החיים הממוצעת בשנתיים שלמות – רק שהבריאות, איכות החיים והחיוניות, לא תמיד מתקדמות באותו קצב. מדע הזיקנה, הגרונטולוגיה, מקיף כיום תחומים רבים. אחד מהם הוא מתן מענה למצוקה נפשית בגיל השלישי. הכוונה היא לטיפול המתייחס לבעיות המאפיינות את תקופת הזיקנה כמו דיכאון, בדידות, אובדן ועוד.

זה קורה כאשר הילדים בעצמם  כבר בוגרים, מטופלים בילדים ואפילו בנכדים משלהם. באמצע החיים, נוחת עליהם אתגר חדש: טיפול, תמיכה והתנהלות מול הורים בני שמונים ותשעים, ש"רק אתמול" היו עדיין בריאים וחיוניים, והזיקנה כאילו קפצה עליהם פתאום.

המצוקות הכרוכות בהזדקנות משפיעות גם על הילדים, שבאמצע החיים נדרשים להתמודד במגרש  לא מוכר. "במשך השנים קראתי לא מעט מאמרים בנושא, אולם ברגע שהפנמתי שאני עצמי מטופלת בזוג הורים זקנים – כן, אין לזה מילה אחרת – הבנתי שהמציאות שונה וקשה בהרבה, ושאי אפשר באמת להתכונן אליה ממאמרים ומהספרות", אומרת ליאת, אשת חינוך בשנות החמישים לחייה[ שיושבת מולי בחדר הטיפול (הפרטים שונו למניעת זיהוי, המטופלת נתנה הסכמתה לפרסום).

הכול מסודר, אבל רק טכנית

"שני הוריי הם אנשים שעברו את התשעים", ליאת מספרת, "לכאורה, הכול סביר, פחות או יותר, בטח שביחס לגיל הזה. הם מטפלים בעצמם, חיים בדירה קטנה בקומפלקס של דיור מוגן שנחשב מהטובים בארץ, ואימי שהפכה לסיעודית באופן חלקי נעזרת בעובדת זרה, שהיא בחורה רצינית ומסורה. טכנית, הדברים מסודרים. אבל למעשה, שניהם לוקים בדיכאון. לא כזה שנראה לעין בכל רגע, אבל בהחלט משפיע מאוד על איכות חייהם".

ליאת לוקחת אוויר וממשיכה: "מהצד, זה מרגיש אפילו יותר גרוע. שניהם היו תמיד אנשים מלאי אנרגיה, מאוד פעילים – גם בעבודה וגם בחייהם החברתיים. תמיד היו אצלם ארוחות מרובות משתתפים, המון שמחה ואנרגיה טובה. היום, כשמצב בריאותה של אימי הידרדר מאוד, אבל הראש עדיין עובד וצלול כמעט כמו פעם – קשה מאוד לראות אותה יושבת כל היום, בוהה בטלוויזיה ומנמנמת מפעם לפעם. מאישה דעתנית ופעילה שעוזרת כל הזמן, היא הפכה לאדם שעולמו צר בדיוק כמו המרחב שאליו היא צמצמה את עצמה. היא לא מתעניינת יותר במה שקורה איתנו או עם ילדינו, וגם לא מנהלת יותר שיחות כמו פעם. היא פשוט זקנה, מאוד".

ומה עם אבא, אני שואלת. ליאת לא ממהרת לענות, ונראה כי התיאור אינו קל עבורה. "מבחינתי זה סיפור אפילו קשה יותר, למרות שמצבו הכללי טוב מזה של אימא", היא אומרת לבסוף. "אבא עבד עד גיל 72, ופרש רק כשהבין שזה באמת קשה לו. מאז, הוא מסרב להיות זקן, פשוטו כמשמעו. הוא תמיד היה פעיל, וגם כשהם עברו לדיור המוגן הוא יצא לטיולים, עשה את כל הקניות, בישל, היה מעורב בפעילות ציבורית והקפיד לארגן למשפחה מדי פעם 'על האש' בשבת בצהריים. ראש משפחה, שיכול לעשות הכול ותמיד דואג לכולם. אבל כבר כמה שנים שהוא מסרב להכיר בכך שהוא הזדקן, ולא באמת יכול לעשות הכול כמו פעם. הוא מתעקש לערוך קניות לבד ובעצמו, למרות שהוא מגיע הביתה מותש לגמרי. הוא לא מוכן לוותר על הנהיגה למרות שראייתו נחלשה מאוד והתגובות שלו רחוקות מלהיות חדות, וזה מדאיג. אחותי ואני מציעות לו עזרה, ומוכנות לעשות עבורם הזמנת מוצרים מהסופר, אבל אין עם מי לדבר. בעוד שאימא נראית במעין השלמה עם מצבה, ההידרדרות שלו מתסכלת אותו מאוד, ועם התסכול גם היה לי ברור שהוא שוקע בדיכאון. המצב הזה מקרין כמובן גם עלינו, הילדים".

להזדקן ולראות את היופי

אני מקשיבה לליאת ונזכרת במשפט המיוחס לפרנץ קפקא: "כל אדם ששומר לעצמו את היכולת לראות יופי, לעולם לא יזדקן". אבל האם בכל גיל ובכל מצב אפשר לראות את היופי? מה קורה, כאשר המצוקות הנלוות לגיל לא מאפשרות לנו יותר לראות את היופי או אפילו לדמיין אותו? ואיך אפשר לגרום לילדים שבאמצע החיים, עם כל המשא שעל כתפיהם – להבין את ההורה הזקן, לחמול, להתמודד עם הכעס, ולהתנהל בנינוחות יחסית מבלי לנוע בקביעות בתוך מעגל של תסכול ורגשות אשם?

עבודה עם בני הגיל השלישי, ועם ילדיהם, היא אחד מהתחומים המורכבים והרגישים בעולם הטיפולי. אני מכירה זאת היטב מחדר הטיפולים שלי. אני מסבירה לליאת שהוריה מצויים בתקופה של הכרה בתהליך אובדן ואבל, מתמשך וכפול. ההכרה הזאת רק הולכת ומתחזקת. הוריה מתמודדים עם אובדנים מתמשכים ומצטברים באופן יומיומי: ירידה ביכולות המנטליות והגופניות, אובדן של חברים ואנשים קרובים, של סביבות מוכרות, של מוטיב התקווה שמצוי בבסיס החיוניות האנושית. "אדם זקן, מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם", כתב על מצב זה המשורר דויד אבידן.

בו בזמן, גם דור הילדים חווה אובדן. הילדים מתמודדים עם השפעת תחושות האובדן של ההורים, וגם עם האובדן הפרטי שלהם – של מקורות התמיכה שסיפקו ההורים אשר ליוו את הילדים לאורך חייהם והתפתחותם. כעת – ההורים זקוקים לילדים יותר משהילדים יכולים להזדקק להם. זאת ועוד: יחד עם הזדקנות ההורים, גם הילדים הולכים ומתבגרים. בגיל הביניים מנסים, וגם מצליחים עדיין, לסלק את סימני הגיל – במראה, בהרגלים ובהתנהלות. אבל זיקנת ההורים מהווה מעין מראה, שעל אף ניסיונות ההדחקה משקפת את המציאות. היא מזכירה שוב ושוב כי תקופת החיים הזו  צפויה להיות גם נחלת הילדים, וכי היום הזה כבר אינו כה רחוק – כפי שנדמה היה אז, כאשר הילדים היו בני עשרים ושלושים, הורים לילדים קטנים ונעזרים בסבא וסבתא צעירים ופעילים.

אם כך, כלל לא פשוט לראות את היופי בתקופת החיים הזו. איך בכל זאת עושים זאת?

כולנו צריכים לדעת להשלים – אך מהי השלמה?

נחזור אל ליאת. מה שמטריד אותה יותר מכול, כך נראה לי, הוא אי היכולת של אביה להשלים עם המציאות. "הוא לא מפסיק להתלונן על אימא, שבאמת כבר לא מסוגלת לצאת כמו פעם, ולא מעוניינת לטייל, אפילו לא במכונית. הוא לא מפסיק לקטר ש'זה לא בסדר, וצריך לצאת, ואי אפשר ככה'. הוא פשוט לא מוכן להכיר במצבה, ולמען האמת, גם לא בשינוי שעבר עליו. הוא לא מפסיק להתגעגע לבית הפרטי עם הגינה, שהם עזבו כבר לפני יותר מעשר שנים. ולהתלונן על העובדת הזרה, ושוב על אימא, ועל זה ש'כולם פה זקנים'. אני צריכה לקחת אוויר כל פעם מחדש כדי להקשיב לו, לאיש שפעם לא ידע מה זה תלונה וכל קושי היה קטן עליו. וזה קשה".

לא פשוט לליאת לשאת את המצב של הוריה. כאשר היא משתפת אנשים במה שעובר עליה היא פוגשת לא פעם עידוד "להשלים עם המצב"  "לקבל את ההורים כמו שהם". "להתנהל מתוך קבלה וסבלנות". אך היא ממשיכה וחשה רק כמה בלתי  נסבל לשאת את המרמור, את השיחות המשעממות, את הדעיכה של ההורים.   "אני פשוט מותשת מכל המצב ולא רואה דרך לשנות אותו. על איזה השלמה הם מדברים בכלל?!" היא אומרת בייאוש.

בגישות העוסקות בהתמודדות עם מצבי אובדן – השלמה היא המצב הנפשי בו האדם מסוגל  לשאת ביתר רוגע ואורך רוח את האובדן ואת מצב חייו הנוכחי.

גם עבור ליאת – חשוב שתוכל להגיע לעמדה פנימית שיש בה השלמה. בדברים שאמרה ניתן לשמוע עד כמה היתה רוצה להיות מסוגלת "לשנות את המצב". אני מציעה שזה אולי חלק ממה שכל כך קשה כעת – שכמעט אין לה השפעה על המצב.  "סביר להניח שאין ביכולתך לשנות את הוריך, ודאי שלא בשלב חייהם הנוכחי", אני אומרת לה.  "גם לא ניתן לשנות את המצב שלהם מיסודו, אולי רק לשפרו במעט פה ושם". ליאת אומרת שהיא יודעת את כל זה ובכל זאת פורצת בבכי: "כואב מאד לחוש את חוסר האונים הזה היא אומרת".

תמיד יש רגעים של חסד

לקראת הפגישות הבאות, אני חושבת למה ליאת עוד זקוקה כדי שתוכל להתמודד אחרת בקשר עם הוריה. כאשר אני מטפלת באנשים עם מצוקה דומה אני מסבירה תמיד, שגם אם ההזדקנות אינה נעימה, הרי היא שלב התפתחותי חשוב, שבו נוצרים תפקידים חדשים להורים ולילדים. ההורים המזדקנים נדרשים להתמודד עם האובדנים, בדרך שתאפשר להם גם לשמר חיוניות והנאה ולא לשקוע במלנכוליה. וכן – גם להכין עצמם נפשית לסיום חייהם הקרב. גם הילדים נדרשים למצוא מקורות חדשים בתוכם לשמחה, לחיוניות ולהנאה בקשר עם הוריהם, תוך קבלת ההשתנות הפיזית, התפקודית והרגשית של ההורים. כאשר ליאת כאובה על כך שאימה נעשתה כה פסיבית ומצומצמת – מי שמדברת מתוכה היא הילדה, המתגעגעת וכמהה לאם החיונית שהייתה לה. כאשר היא מוטרדת מפעלתנות היתר ומהכחשת ההזדקנות אצל אביה – היא נבוכה מהמפגש עם חוסר ההתאמה וחוסר המודעות של אביה להיחלשות שלו.

שוחחתי עם  ליאת על כך שהיא נדרשת פתאום לשאת מצבים נפשיים של הוריה שחדשים לה לגמרי, שונים כל כך ממה שהכירה בעבר. גם היא בעצם עוברת פרידה, ובמהלכה – כפי שקורה במהלך פרידות – היא מכחישה את השינוי שכבר התרחש: את ההידרדרות של אימה, את המאבק של אביה לאחוז ויהי מה בכוחות החיים שבו.

שוחחנו על התסכול, האכזבה מהוריה ועל כמה היא מתגעגעת אל מי שהיו. ההכחשה של ליאת פוחתת, והיא מצליחה לוותר על המשאלה לשנות את המצב בדרך כלשהי.

כעת היא מתפנה  לחפוש אחר דרכים חדשות שיאפשרו לה להרגיש קרובה להוריה וליהנות מחברתם. בהדרגה היא מתחילה לספר על רגעים של חסד, שמחה והנאה, שכעת היא מצליחה יותר להבחין בקיומם. באחת הפגישות היא מביאה עמה ספר ירוק קטן שגילתה במקרה בחנות ספרים, "הבוקר בא תמיד" שמו. כתבה אותו שיבטה טויו, משוררת יפנית, שהחלה לכתוב שירה אחרי גיל תשעים. טויו מתארת בשיריה את חוויות הזיקנה כאישה וכאם. היא מיטיבה לבטא את האפשרות לחוות חיוניות ושמחת חיים גם בזיקנה. ליאת מספרת לי שהיא ואימה החלו לקרוא יחד בספר, לעיתים גם אביה מתיישב עמן ומצטרף לקריאה, והם חולקים רגעים של הנאה משותפת.

ליאת אומרת שחשה כי היא עוזרת להוריה לחיות טוב יותר בשלב חייהם הנוכחי. "אני רואה בכך לא רק חובה אנושית ומשפחתית אלא גם זכות".

דבריה משקפים את השנוי הפנימי שהיא עוברת – מעמדה של חוסר אונים, הכחשה וכאב לחוויה של השלמה ומציאת משמעות חדשה לתפקיד שלה בקשר עם הוריה.

לסיום, וברוח זו – הנה אחד השירים המקסימים שליאת קראה לי מתוך הספר – השיר על השמחה בחוויות היום-יום הפשוטות. 

שִֹּׂמְחָה

הַשָּׁבוּעַ רָחֲצָה אוֹתִי הָאָחוֹת

בְּנִי הֶחֱלִים מִצִּנּוּן

וְאָכַלְנוּ יַחַד תַּבְשִׁיל קָארִי

הַשָּׁבוּעַ לִוְּתָה אוֹתִי כַּלָּתִי

לְבִקּוּר אֵצֶל רוֹפֵא הַשִּׁנַּיִם

אֵיזוֹ שִׂמְחָה יוֹם אַחַר יוֹם!

בִּרְאִי הַכִּיס הַקָּטָן

מִשְׁתַּקְּפוֹת פָּנַי הַזּוֹרְחוֹת

מתוך "הבוקר בא תמיד", מאת שיבטה טויו, תרגם מיפנית איתן בולוקן, הוצאת לוקוס.