מאת: מלי טופז, פסיכולוגית קלינית מומחית, רמת גן
חיינו מורכבים ממעברים – סיומו של שלב מסוים בחיינו ותחילתו של שלב חדש. הצלחתו של השלב החדש תלויה ביכולת ההסתגלות שהייתה לנו למעבר הקודם. ישנם מעברים חדים, הדורשים יכולת הסתגלות גבוהה יותר עקב הפתאומיות שבמעבר, וישנם מעברים תהליכיים, בהם השינוי מתבצע בהדרגה, ויש לנו פרק זמן להתכונן אליו נפשית.
כל מעבר אם הוא נעבר בהצלחה, מכין אותנו נפשית לקראת המעבר הבא. התמודדות מוצלחת עם מעברים בשלב הראשון של חיינו, תקל עלינו להתמודד עם שינויים קשים יותר בשלבים הבאים והמאוחרים של חיינו. כל מעבר כזה, בשלבים הראשונים, הוא מעין "אימון של הנפש" והכנתה לשינויים ומעברים מוצלחים יותר בעתיד והוא הזדמנות "לאמן" את יכולת ההסתגלות שלנו.
המעבר הראשון הוא יציאתו של התינוק ממצב מוחזק ברחם, למצב של עצמאות מבחינת הנשימה, האכילה, והצרכים. מעבר זה עובר על השניים בו זמנית: הן על האם והן על התינוק. האם עוברת ממצב של הריון וסימביוזה עם התינוק, למצב של מופרדות והצורך לדאוג לתינוק. המעבר של האם הוא עם מודעות בעוד שהתינוק עדיין חסר מודעות מעין זו. המעברים הבאים כמו הליכה לגנון, לגן, ולבתי הספר דורשים מאתנו הסתגלות שקשורה בתחילה ליכולת הפרידה מההורה ובהמשך ליכולת ההשתלבות וההסתגלות לאחרים שנמצאים אתנו באותה מסגרת, אני גם אמור ומקווה להתיידד עם חברי למסגרת, ובד בבד אני גם נמצא בתחרות עמם לגבי ההצלחה בלימודים , כך שקיים עלי "נטל נפשי" מסוים במצב דו קוטבי זה של "חבר ומתחרה". תחרות זו מזכירה את התחרות שהייתה בין האחים במשפחת המקור על אהבת ההורים אולם התחרות "ההיא" הייתה פחות מודעת לעצמה מהתחרויות שבאו אחריה במסגרות הלימודיות השונות, אם כי התחרות בבית היא שוב בעלת משמעות דו קוטבית של "אח ומתחרה", אח שאני אוהב ובו זמנית מתחרה בו. בנוסף, מעברים אילו מעוררים בנו רגשות אמביוולנטיים של התרגשות וחששות כאחד – האם אצליח בלימודים? האם יהיו לי חברים? כך שמצד אחד קיים הרצון להצליח ומצד שני קיים החשש מפני כישלון. ורגשות אמביוולנטיים אילו מלווים אותנו למעשה במרבית מהמעברים בחיינו.
הגיוס לצבא עלול להיות הקשה מכל המעברים שהתייחסנו אליהם עד עתה – מדובר ביציאה ממסגרת מגוננת – הבית והמשפחה, למסגרת נוקשה, חדשה ולא מוכרת. כאן ההצלחה תלויה בי עצמי, ללא הגבוי של ההורים. המפקד כבר אינו ההורה שאוהב אותי ללא תנאי, כאן אני מוערך על סמך ההישגים שלי, ויכולת שיתוף הפעולה שלי עם חברי ליחידה. במסגרת הצבאית לא מוותרים לי ואין לי הנחות כפי שהיה בבית ההורים מתוך אהבתם אלי. כאן ישנו המבחן הקשה ביותר אם נחנתי באישיות סתגלנית.
וישנם מעברים הקשורים בתפיסת הזהות העצמית שלנו. כמו המעבר מחיי רווקות לנישואין, שהוא מאורע משמח אולם עלול גם לעורר חששות. זהו מעבר ממצב יחידני למצב דיאדי, בו נדרשת הדדיות והתחשבות ברצונות של האחר. אני כבר לא אדון לעצמי אלא צריך להיות קשוב לאחר, ולעשות החלטות על סמך הדדיות. בשלב המשמעותי הבא – הורות, אנחנו כבר לא ביחסים דיאדיים, כאן יש לנו כבר אחריות כלפי מישהו חסר אונים. הזוג מוצא עצמו במצב בו כמעט כל תשומת הלב מופנית כלפי הצאצא. אם אחד מבני הזוג מתקשה להתסתגל למצב החדש בו התינוק חשוב יותר ממנו עצמו ומוקדשת לו יותר תשומת לב – הוא עלול להרגיש פגוע "ומקנא".
השלב הבא, הוא המעבר לקן הריק כשהילדים עוזבים את הבית והזוג מוצא את עצמו שוב במצב דיאדי. זהו מצב שונה מהמצב הדיאדי הראשוני שהיה כרוך בבלעדיות אחד מול השני, אלא מצב בו שני בני הזוג מבוגרים יותר ועוקבים אחר הנעשה אצל צאצאהם. האם יצליחו למצוא שוב שפה משותפת במצב זה כמו בתחילה? המעבר הבא בזהותנו העצמית הוא המעבר לסבאות – אני כבר לא כל כך צעיר יותר , ועכשיו מתחילה הדאגה לא רק ביחס לילדים אלא גם ביחס לנכדים והתפתחותם ויחסי הילדים עם הנכדים. מכאן אנו מגיעים למעבר הקשה מכולם – כשאנחנו הופכים להיות ההורים של ההורים שלנו שמזדקנים – וזהו הליך כואב שמרמז על הסוף ועל פרידה צפויה וכואבת, וכאן יכולת ההתמודדות שנדרשת מאתנו כבדה מאד ודורשת הרבה תעצומות נפש.
וישנם גם מעברים מסוגים אחרים שהם מסוג המעברים ההליכיים – המעבר מילדות לבגרות, אנו עוברים ממצב של תלות בהורינו למצב של אחריות לגבי עצמנו זהו תהליך של ספרציה -אינדיוידואציה, אבדן הילדות והכניסה להתבגרות עלול להיות קשה ומורכב ומכאן גם מאבקי הכוח של גיל ההתבגרות ואמביולנציה בין הרצון להישאר ילד ובין הרצון להיות בוגר, ושוב עולה השאלה האם אצליח בתפקידי כאדם בוגר? אצל האשה קיים מעבר שהוא מיוחד למין הנשי והוא גיל הבלות (אם כי כיום מדובר גם על גיל הבלות אצל הגבר) המכונה "גיל המעבר" ושקשור אף הוא לאובדן ושינוי ,אבדן הנשיות והפריון שמתחיל לרמז על המעבר לשלב הבא שהוא המעבר לגיל הזיקנה עם החששות שבצדו, יתכנו פחדים מהאובדנים השונים שאנו חווים בגיל זה. אנו עלולים לאבד חברים, ויתכנו פחדים ממחלות ומהסופיות שלנו עצמנו, הגוף מתחיל לבגוד בנו ואנו ניצבים בפני קשיים חדשים כמו חוסר יכולת להמשיך לעסוק בתחביבים שונים ומאתגרים והצורך לחפש אחר תחביבים חדשים. סיום פרק העבודה והיציאה לפנסיה מציב בפנינו גם שאלות של זהות עצמית. מרבית חיינו הזדהינו עם המקצוע בו אנו עוסקים ולפתע זהות מקצועית זו הולכת לאיבוד ואנו שואלים את עצמנו מי אנחנו? מי אנחנו ללא זהותנו המקצועית?
ניתן גם להתבונן במעברים השונים ממקום של שליטה או ממקום של חוסר שליטה. חלק מן המעברים הם בשליטתנו, כגון – נישואין, הורות, מעבר דירה, בחירת מקצוע וכו'. וחלק ייכפו עלינו, לעיתים אף בניגוד לרצוננו ובחירתנו, כמו גדילתנו וצמיחתנו מילד לאדם בוגר, הגיוס לצבא, הזדקנות הורינו והזדקנותנו אנו, כיצד ננהג במעברים מסוג זה? כיצד נתמודד עם מצב בו אין לנו שליטה? כיצד אנו מתמודדים עם מצבי חוסר שליטה אחרים בחיינו? מצבים שאינם בהכרח קשורים למעברים?
זוהי סקירה קצרה ולא ממצה של השלבים השונים שאנו עוברים בחיינו מהיבטים שונים. לא נכנסנו כאן לעומק לסוג נוסף של מעברים- חילופי עונות, מעבר דירה, תחילתה של עבודה חדשה או לחילופין קידום בעבודה קיימת. מעבר מארץ לארץ – עליה או ירידה מהארץ וכו'. היריעה קצרה מלהכיל את המעברים השונים בחיינו.
כוחות האגו ויכולת ההסתגלות שלנו הם שיקבעו אם המעברים הללו יצלחו. חוסר היכולת להתמודד עם אחד מהמעברים בחיינו עשוי להתבטא בחוסר תפקוד, דכאון, חרדה, ונסיגה אל השלב הקודם והמוכר לנו. במקרה כזה כדאי לפנות לטיפול נפשי תומך שילווה אותנו בהסתגלותנו למעבר החדש.
לסיכום, התייחסנו כאן למעברים בחיים מסוגים שונים: מעברים חדים או תהליכיים, מעברים בזהותינו העצמית, מעברים שהם בשליטתנו או מחוץ לשליטתנו, מעברים שקורים אצל היקרים לנו ומשפיעים עלינו בדרך זו או אחרת. וניתן גם להתיחס למעברים מבחינת התפקיד שלנו בחיים: ילד, בן, בוגר, חייל, הורה, סב, בעל מקצוע, חבר ועוד.
