כתבה: מלי טופז, פסיכולוגית קלינית מומחית
"אולי זהו האושר, רגע להמצא בו, שנייה כלשהי שבה המילים מתייתרות, כי יהיה צורך במילים רבות מדי כדי להצליח לספר את הרגע הזה. להעז לקחת אותו בכל ממשותו, ולא להרשות למילים בקנאותן, לספר עליו, לגרום לו לאבד את עוצמתו. הזמן הדחוס וכישלון התיאור שמרחיב אותו. האושר בתור דימוי שיש לצפות בו בשתיקה".
זהו קטע הסיום של הספר המופלא "מזל קטן" מאת המחברת הארגנטינאית הנודעת קלאודיה פיניירו.
קטע זה הביא אותי לחשוב על המפגש התרפויטי בין מטפל למטופל, כשהמטופל מגיע לרגע של "אהה" שמרגיע במעט את הכאב. ולא נכנס כאן לדיון (הפילוסופי אם תרצו), אם חוסר כאב או המעטתו הוא התחלה של אושר.
יחד עם זאת ישנם רגעים רבים של שתיקה במהלך הטיפול שיכולים להיות מוסברים ברציונליזציה של "אין לי מה לומר" מצד המטופל, ויכולים אפילו להביא אותו לחשוב "אם אין לי מה לומר אולי זה הזמן לסיים את הטיפול?".
אולם יתכן שמאחורי השקט מסתתרת תחושת מבוכה לגבי השקט עצמו, או שהמטופל עומד על סיפו של משהו קשה שהיה רוצה לשתף בו את המטפל אבל הוא חושש להעלות את הדבר הזה, ושואל את עצמו " כיצד המטפל יקבל וכיצד יתייחס לדבר הכאוב שהייתי רוצה להעלות, מה הוא יחשוב עלי? האם ימשיך לקבל אותי?".
ישנם מטופלים שחושבים שרגעי שתיקה הם "בזבוז זמן, הלא אני כאן כדי לדבר", וזהו דווקא הרגע שכדאי למטופל לשאול את עצמו "מה אני מרגיש כרגע"? "ממה אני חושש?".
התהליך הטיפולי בו נמצא המטופל באותו רגע והמטפל עצמו עשויים לעורר במטופל רגשות שונים שלעיתים מביכים את המטופל ומקשים עליו לדבר על כך וגורמים לו לחשוב שאין לו מה לומר, ודווקא חשוב אם המטופל היה יכול ל"אזור אומץ", ולהתייחס לרגשות אילו ולהביע אותם בקול רם.
התאפשרות זו קורית בד"כ כשנבנים יחסי אימון בין המטפל למטופל, והמטופל מוריד בהדרגה את ההגנות של "מה יחשוב עלי המטפל? האם הוא ימשיך לאהוב אותי?" ובשלב זה יתכן והמטופל כבר יוכל להעלות את כל אשר על לבו ביתר קלות.
ישנו גם הקאונטר-טרנספרנס של מה שהמטפל מרגיש בזמן השתיקה ומה עובר עליו? וגם כאן המענה הוא שונה ממטפל למטפל.
השתיקה פנים רבות לה והיא עשויה לעורר אינטרפרטציות רבות ושונות. לפרש שתיקה בתור "אין לי מה לומר" או אפילו לחשוב על "בריחה" מהטיפול יהיה מוקדם מדי (premature) ופשטני מדי.
כתבה: מלי טופז, פסיכולוגית קלינית מומחית
