כשהזמן עצר מלכת: סינדרום האם המתה והפרעה בתפקוד מיני

מאת: ציפי בן-עמי, פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית

"כשהזמן עצר מלכת": סינדרום האם המתה והפרעה בתפקוד מיני

לעיתים קרובות אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי, כאשר במרכז מצוקתם קשיים הקשורים לתפקוד הגוף. זה קורה כאשר הם או מי מסביבתם סבורים שמדובר בקשיים הקשורים לגורמים נפשיים. השאלה השכיחה היא האמנם טיפול יכול להביא לשינוי בסימפטומים פסיכוסומטיים? במאמר זה אתאר טיפול המתבסס על הקשבה לחוויות רגשיות שמועלות במהלך הקשר הטיפולי שנוצר בין מטפל למטופל וממחיש אפשרות כזו לשינוי.

נחום (שם בדוי, הפרטים המזהים טושטשו) הגיע לטיפול בהמלצת סקסולוג, בשל שפיכה מוקדמת וקשיים בזקפה. הוא הופנה לטיפול פסיכולוגי לאחר שאובחן אצלו דיכאון, והטיפול התרופתי שניתן לו כשל. נחום דיווח על: חוסר חיוניות, שינה מרובה, חוסר אקטיביות, חוסר בקשר חברתי או משפחתי מלבד לאביו, וחוסר כיווניות בבחירות והחלטות לגבי חייו.

אירוע החיים הטראומטי של מות אמו בגיל 11 היווה יסוד מכונן בנפשו. לאחר מותה נחום עבר מספר מהפכים: מעבר לעיר אחרת, מעבר מדתיות לחילוניות, האב נישא פעמיים, ונולדו שני אחים חורגים מכל אישה. תמורות אלו התרחשו מבלי שנעשתה לו הכנה על ידי האם לקראת מותה, או תהליך פרידה בינה לנחום, או עיבוד חווית מות האם. הוא היה עד לגסיסתה של אמו עד למותה, והמשיך את מסלול חייו ללא הבנת משמעותן הרגשית של חוויותיו. האב ונחום חיו בחיבור סימביוטי כפיצוי על האובדן הנורא תוך הכחשת הטראומה. במהלך הטיפול התגלתה טראומה ראשונית שנחוותה על ידי נחום אך לא נרשמה: הוא נולד כפג בחודש השביעי ואמו הייתה בסכנת מוות כתוצאה מהלידה. בנוסף, דמות האם התגלתה כאשה דיכאונית, שההתמזגות עם נחום נתנה לשניהם תחושת חיות וקיום נפשי. עם זאת, במהלך חייו בשנותיו הראשונות (הקיום הפסיכוסומטי שלו), התפתחה תחושה של ממברנה מוגבלת, שלא אפשרה הבחנה בין "אני" ל"לא אני" (me and not me), וכך הקשתה על עיצוב מציאות נפשית פנימית נפרדת, ושל זהות גברית נבדלת מאמו.

מבחינה קלינית, הטיפול התמקד בתהליך פרידה ארוך מחלקים מופנמים של "האם המתה" אצל נחום, כהגנה מפני כאב ואימה בלתי נסבלת להכיר במותה הנפשי והפיזי של האם, והכרה באותם חלקים מגינים כתוקפים את נפשו וחוסמים גדילה נפשית. נחום תיאר את חווייתו לאחר תהליך טיפול ארוך – "כאילו הפולסים החשמליים של הלב שוטחו לקו אחיד ללא תנודות והייתי צריך לייצר מנוע מייצר אנרגיה מתוכי".

גרין מגדיר את סינדרום "האם המתה" כ"אם הנותרת חיה, אך נתפשת כמתה נפשית עבור הילד הצעיר שבו היא מטפלת" (גרין 2007, עמ' 11). ע. אשל (1997) מתארת כיצד הניתוק מההישאבות הבולעת לתוך עולם החידלון והמוות של ה"אם המתה", יוצר שיתוק ומאובנות בתוך קשר עם זולת משמעותי, בגלל החרדה והאיום המתמיד להיסחף שוב לתוכו.

המוות הממשי של אמו של נחום התלכד עם מערכת היחסים ביניהם שקדמה למוות. כך דמותה המופנמת שאמורה הייתה לשמש כמקור חיות הקפיאה חלקים נפשיים באופן שנוצר חור נפשי סמוי מתחת להמשך הקיום ותפקודו הנורמטיבי של נחום. זהו חלל נפשי המכיל אזורים פרימיטיביים של הנפש מתקופה שבה נפש התינוק אינה בשלה, כשהאובייקט (האם) והעצמי נחווים כממוזגים. חייו הנפשיים של הילד נשלטים על ידי תחושת "לא כלום", והילד חש שהוא "נופל ללא גבול" (וויניקוט 1964). וויניקוט מתאר את חווית הטראומה הראשונית הזאת כחרדה שאינה ניתנת לחשיבה ומאפייניה הם: התפרקות לחתיכות, נפילה לעד, חוסר קשר עם הגוף וחוסר באוריינטציה (וויניקוט 1960). מותה הפיזי של אמו הביא את נחום לדלדול רגשי, תוך הזדהות עם האם שנחוותה כמתה בשל מוגבלות השקעתה הרגשית בו עוד לפני מותה. כך שימר את האיחוד עם האם הנעדרת.

כוח המשיכה של "החור הנפשי" של נחום הביא להתמוטטות הנפשית שלו על סף היציאה לחיים בוגרים עם סיום השרות הצבאי. חוויות של אשמה, אימה וזעם נשאבו לתוך חור זה, תוך עוות תפיסת הזמן לממד נצחי חד מימדי מתמשך לעד. נחום תיאר חוויותיו כך: "כאילו ניתקו לי את החשמל מהגוף" "האדמה נפלה ונשארתי תלוי ונבלע בתוך אבא בלי עצמי". חייו נחוו כרצף אחיד ומתמשך כהגנה מפני האימה בהכרת מגבלות וסופיות הקיום. יצריות מינית ותוקפנית שנותרה בגולמיותה נחוותה כהרסנית וממיתה, ולכן נותקה מחוויית העצמי תוך היאחזות באביו, שנתפס כעוגן יחידי לחייו. כל גדילה התחברה עם נטישה ומוות, כל תשוקת חיים ותחושת רצון התחברה עם אובדן של הזולת. מיניות נחוותה כאיום על קשר, זקפה התחברה להתקפה על העצמי והאחר, ולכן גם להפרדה, במקום חיבור ארוטי נותן חיים. תהליך הטיפול הביא להכרה בגבריות, מיניות ותוקפנות כערך לקיום עצמאי נפרד בעל משמעות, במסגרת של מעגלי חיים שיש בה חילופי דורות.

שפע אפשרויות הטיפול הנפשי כיום, מעורר לעיתים ספקנות לגבי יכולתה של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית להועיל בסימפטומים פסיכוסומטיים. הטיפול בנחום לווה לכל אורך הדרך בלבטים וספקות לגבי הצורך בהתערבות תרופתית או התנהגותית ממוקדת בהפרעה בתפקוד המיני. עם זאת, מצבו הנפשי ואירועי החיים שעבר הביאו אותו להיאחז בקשר הטיפולי עמי כעורק בלעדי המספק חמצן לקיום ולגדילה. כל בדיקה של אלטרנטיבה אחרת נחוותה על ידו כנטישה מצדי, חוסר אמון בו וייאוש שלי ממנו, והחמירה את מצבו הנפשי. שמירת הקשר הטיפולי באופן רציף ואינטנסיבי פתח עבורו מרחב שנע בין החייאת הכמיהה לאם ולמה שהיא מייצגת עבורו, לבין תחושת המוות של היעדרותה הסופית והבלתי הפיכה. מצד אחד יכול היה להתאבל על האם, לחוות את האובדן וחסרונה, ולהתגעגע לחום ולהתמזגות עמה. מצד אחר, יכול היה להחזיק את הקשר הטיפולי החי כדי להיפרד מ"האם המתה" ולעצב חיים מספקים. השינויים המקצועיים המשפחתיים והחברתיים  שהתרחשו לוו בהמשך תהיות התלבטויות וחיפוש דרך חיים שמותאמת לצרכיו הרגשיים.

שמו של המטופל שונה ופרטים מזהים טושטשו. המטופל נתן הסכמתו לפרסום המקרה באתר של ט.נ.א.

ספרות:

אשל ע., על 'חורים שחורים', מוות והתקיימות אנליטית. שיחות יא'(3): 195-205, 1997.

גרין א., האם המתה, תל אביב: תולעת ספרים, 2007.

Winnicott D.W., The first year of life, in The Family and Individual Development, London: Tavistock, 3-14, 1964.

Winnicott D.W., The theory of the parent-infant relationship, in The Maturational Process and the facilitating Environment, New York: International Universities Press, 37-56, 1977.