כתבה: מלי טופז, פסיכולוגית קלינית מומחית
מה לא נכתב על ספרה של אלנה פרנטה בן 4 הכרכים "הרומן הנפוליטני". כל מבקר מסיק מהספר מסקנות אחרות מקודמו, ואין סוף למסקנות ולהשערות. אחת מן המסקנות שניתן להסיק מהספר היא על חשיבותה של חברות, ובעיקר על השפעתה של חברות מהילדות על מהלך חיינו. בספר מדובר על שתי חברות ילדות הגדלות באזור נחשל בנאפולי, שקיימים ביניהן יחסי קרבה-ריחוק כשהאחת (הכותבת) שואפת להתרחק מהשכונה ולבנות לעצמה חיים מסוג אחר, ואכן היא הופכת לסופרת מצליחה המרבה לנסוע בעולם, להפגש עם קהל ולהקריא מספריה. ואילו חברתה נשארת כל חייה באותה שכונה קשה וברוטלית בנאפולי והיא כביכול "תקועה" בסביבה הנחשלת ואינה לומדת ומתקדמת כפי שעשתה חברתה. אולם לבסוף מסתבר מדבריה של הכותבת שדווקא חברתה שנראתה "תקועה", היא זו שעל סמך סיפוריה הסופרת כותבת את ספריה, והיא זו שהסופרת כותבת כאילו "למענה" וחשוב לה מאד מה חברתה תאמר על ספריה ומה יהיו דברי הביקורת שלה. ומכאן גם המסקנה הנוספת שעולמה הפנימי (הדמויות המופנמות) ואישיותה של החברה היו כה עשירים שהיא לא היתה זקוקה לנדוד הרחק מאזור מגוריה וגם לא ללמוד לימודים גבוהים, ולמעשה היא היתה אוטודידקטית ובעלת אינטיליגנציה רגשית גבוהה.
הספר "סווינג טיים" מאת זיידי סמית שנכתב מאוחר יותר מ"הרומן הנפוליטני", עוסק למעשה באותו נושא. שוב מדובר בשתי חברות ילדות בנות תערובת הגדלות אף הן בשכונה נחשלת כששתיהן שואפות להמלט מהסביבה הנחשלת בה גדלו, כשהכותבת במקרה זה מפרשת את חייה של חברת ילדותה כמוצלחים (היא הופכת לרקדנית), ואילו את עצמה היא תופסת כ"תקועה" בשירותה של איזו שהיא אמנית מפורסמת ,ולמרות נסיעותיה ברחבי העולם אין היא רואה את חייה כהצלחה. גם בין החברות הללו יש יחסי קירבה-ריחוק. מאוחר יותר מסתבר לכותבת שהיא טעתה בהערכת הצלחתה של חברתה, ולמעשה חברתה לא הצליחה כרקדנית כפי שהכותבת סברה. הסופרת מגיעה לאותה תובנה אליה הגיעה הסופרת ברומן הנפוליטני והיא שכל מה שעשתה בחייה היה כשחברתה נמצאת במחשבותיה וכאילו "למענה."
הדיון לעיל מביא אותנו לכיוון של פסיכולוגיית העצמי ולמונח שטבע קוהוט "זולת עצמי". אנחנו זקוקים לראי אמפטי או נכון יותר ל"עד" שיאשר את כל מה שאנחנו עושים או חווים, ילווה אותנו, וייתן לנו תחושה שאנחנו מוצלחים, וזה למעשה מה שמקדם אותנו להיות "אנשים נורמטיביים", בעלי בטחון ותחושה ש"אנחנו בסדר". ול"עד" כזה אנחנו זקוקים לאו דווקא רק בילדותנו שאז מדובר בהורה, אלא לכל אורך חיינו, כשבהמשך מדובר בחברים טובים ולאחר מכן בבן זוג. בספרים המדוברים לעיל ה"עד" היה חברה טובה ולמרות ששתי החברות מצאו בני זוג העד העיקרי נשאר לכל אורך הדרך אותה חברת ילדות.
גם במפגש התרפויטי מדובר ב"עד". העד הוא המטפל שמלווה את המטופל לכל אורך המפגשים הטיפוליים. המטפל בעצם משמש "ראי" למטופל שמחזיר ומשקף לו את עצמו ,כשהנרטיב הרגשי של תולדות חייו משתנה במהלך המפגשים והמטופל מתחיל לראות את סיפור חייו לאו דווקא מתוך רגשי אשמה, כעס, או כל רגש כאוב אחר שליווה אותו עד עתה, אלא בצורה רכה יותר שמאפשרת לו הכלה ללא אותו כאב.
וישנם מטופלים שישאלו "בשביל מה אני צריך מטפל אני יכול לספר את כל זה לחבר טוב", אולם אין הדבר דומה. בטיפול תשומת הלב ממוקדת אך ורק על המטופל כשהמטפל נשאר אינקוגניטו, ואילו חבר טוב מכניס לנרטיב של חברו את הנרטיב שלו עצמו. ושום נרטיב אינו דומה או חופף לשני, גם אם מדובר באחים שגדלו באותה משפחה.
