דור שני בצל השואה

מאת: סוזנה אנגל, עובדת סוציאלית פסיכותרפיסטית

המקום שבו העבר, ההווה והעתיד נפגשים יחד מתקיים בתוך כל משפחה. כל אחד מבני המשפחה נושא בתוכו את שלושת הזמנים הללו דרך ההעברות הבין דוריות, המילוליות ובעיקר הלא מילוליות. בשנים האחרונות גדלה המודעות לאיפיונים המיוחדים של הדור השני לשואה, שגדל ליד ניצולים אשר איבדו את משפחותיהם או שנפגמו שנות ילדותם או התבגרותם הטבעית של ההורים. כדי להבין טוב יותר את הדור השני, עלינו להבין קודם את משמעות הטראומה של ניצולי השואה בזמן המלחמה ואחריה.

התפרקות העולם הנפשי של הניצולים

בזמן המלחמה החיים הצטמצמו להתמודדות והישרדות מול המוות. הישרדות זו הייתה מטרתם של האנשים ששהו בגטאות, מחנות עבודה, מחנות ריכוז והשמדה ושל אלו שברחו  מבתיהם למקומות לא נודעים. הם חשו כל רגע ורגע אימה קיומיות, ולכן גייסו את כל כוחם, תושייתם ואת יכולת האלתור שלהם כדי לשרוד. מנגד, התבססה הלוחמה הפסיכולוגית הנאצית על הרס טוטאלי של זהותו ואישיותו האינדיווידואלית של הפרט. שנים של טראומה גרמו בסופו של דבר להתפרקות מוחלטת של האינדיווידואליות ופגיעה בעולם הנפשי והפנימי של הניצולים. תחושת האמון הבסיסית וההשתייכות הנורמאלית נפגעו אצלם, כמו גם הקושי להרגיש בטוחים ביחסים בינאישיים. הניצולים חיים את ה"כאן ועכשיו" ובו זמנית את "השם ואז". הילד שבתוך הניצול ממשיך להתקיים בתוך אישיותו המורכבת. נוסף על כך, הם חיים בתחושה של "אשמת הניצול" על כך שלא מצאו דרך להגן על יקיריהם בזמן שהם עצמם שרדו.

רוב הניצולים הקימו משפחות לאחר השואה מתוך רצון להפיג את הכאב הבלתי נסבל והבדידות הקשה, ומתוך ניסיון לחזור אל מסגרת חיים "נורמלית". כל זה תוך כדי שיקום נפשי, הגירה אל תרבות שונה ובנייה כלכלית. הדור השני נולד אל תוך המציאות המורכבת הזו וגדל בצילם של מאבקים נפשיים שמקורם בשכול ואבל. הם גדלו במשפחות עם רגישות לפרידות, תחושת אבל ואשם, שתיקה או כנגד דיבור אינטנסיבי על השואה, דאגה וחרדה מופרזת וציפיות גבוהות. הם גדלו עם תחושה לא מודעת שעליהם להגן על הוריהם. השואה טבעה גם בהם את חותמה.

תפקידם הלא מודע של בני הדור השני

הדור השני הפך להיות "נר זיכרון" – מושג זה מתאר את האופן בו ניתנו לילדים שמותיהם של בני משפחה שנספו, והם נשאו על גבם את הזיכרון והכאב שבאובדן וגם שימשו כחולייה מקשרת בין ההורים למתים. תפקידם של בני הדור השני הינו גם לאחות את הקרעים של הוריהם, לצקת תוכן לריקנות. בני הדור השני קיבלו על עצמם באופן לא מודע את זהותם של אנשים שנספו בשואה ובכך גם את התפקיד לפתור קונפליקטים לא פתורים של הוריהם. המחקרים מראים שאצל הדור השני יש סבל אינהרנטי מושרש, יש ירושה של חסר. למרות הניסיון של הדור השני לסלק כאב וזיכרון זה, הנפש הינה מצולקת. ילדי הניצולים מכילים בתוכם את המתים של הוריהם וכך מובטח שימור יקיריהם של ההורים. בדרך זו הדור השני שומר על הוריו מפני עימות עם אובדן שאין לו תיקון, תוך כדי שהוא עושה את האבל במקומם. רבים מבני הדור השני בחרו במקצועות כגון עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, רפואה, פסיכיאטריה, סיעוד והוראה כדרך לשמור ולהגן על הוריהם. הם לא עמדו בפני עצמם כאינדיווידומים אלא בתור סמלים של מה שאיבדו הוריהם. הניצול מנסה לבנות מחדש את זהותו דרך הדור השני ומתייחס אליו כאל שלוחה של עצמו. וכך נמנעת מהילד היכולת לאינדיווידואציה וליצירת זהות ייחודית שלו עצמו.

לניצולים, הולדת ילד הוא בגדר נס, המקל על הכאב והאובדן. הורים אלו, אשר היו באבל מעוכב ורדופי מתים, מתקשים לגונן על ילדיהם מפני החרדות הקיומיות של הילדים עצמם. אצל הדור השני, אותה חרדת מוות שנותרה ללא הכלה, הופכת "לאימה ללא שם". הילד נוטל על עצמו את הסבל של הוריו, כשהוא נאלץ לחוות אותו ללא מילים, בלי להבין. לנוכח הריק הנפשי ולנוכח היעדר מילים שיעניקו מובן לסבל, הוא יוצר בעצמו תכנים מפוררים  ומנכס אותם לעצמו. כך הוא נכנס לתוך המערך הטראומתי של הוריו.

מאפייני הדור השני

ד"ר קלרמן, פסיכולוג ובעצמו בן לניצולי שואה, מצא מספר מאפיינים ספציפיים של הדור השני:

1. העצמי: ערך עצמי לקוי, הזדהות יתר עם ההורים כקורבנות/ניצולים. דחף הישגי מופרז כדי לפצות על אובדנם של ההורים, נשיאת העול כתחליפים לקרובי משפחה שאיבדו הוריהם.
2. קוגניציה: ציפייה שיתרחש אסון, הפחד מפני שואה נוספת, התעסקות בנושא המוות.
3. אפקט: חרדת הכחדה, תחושות רדיפה, מצבי רוח דיספוריים תכופים המתקשרים להרגשה של אבל, קונפליקטים לא פתורים סביב כעס ורגשי אשמה.
4. תפקוד בין אישי: תלות משפחתית מופרזת או לחילופין עצמאות מופרזת הכרוכה בהיעדר יכולת לפתח תלות וקושי לפתח קשרים אינטימיים ולהתמודד עם קונפליקטים בין אישיים.

יולנדה גמפל בספרה "ההורים שחיים דרכי" מדברת על "רדיואקטיביות" כמטאפורה של אלימות, תוקפנות של עולם ברוטלי שחדר אל הניצול. העברות רדיואקטיביות הן השפעות של טראומות חברתיות וחדירת היבטים אלימים והרסניים מתוך המציאות לתוך המנגנון הנפשי, בלא כל שליטה מצד הדור השני כנגד חדירה זו. השרידים הרדיואקטיבים יכולים להתעורר אצל הדור השני כעבור שנים רבות.

הקשר הבין דורי ותפקידו של הדור השלישי

בני הדור השני חווים שני סוגי התקשרויות עם הוריהם: סוג ראשון הינו שתיקות ממושכות – "קשר השתיקה". בקשר זה הדור השני חי כל חייו עם האיסור לדעת או לשאול שאלות כדי לא להכאיב להוריהם, איסור על הבעת רגשות, כשלמעשה הילד יודע בלי לדעת. הצד השני הינו "קשר השיתוף המופרז" – אלו ניצולים אשר סיפרו וחיו את השואה כל יום באופן אינטנסיבי דרך הסיפור. הילד היה שותף פעיל כל יום בהקשבה לסיפורו של ההורה. הניצול מתאמץ להשתחרר מדמויות התוקפן והאלים אשר חווה בשואה, ומשליך אותן על בני הדור השני. במקביל לדור השני יש איסור לא מודע לגבי ביטויים של כעס ובמקום זה הדור השני חווה חשדנות, חרדה וחוסר אונים. לעיתים הדור השלישי מעודד את הדור השני לצאת מסגירותם של הבלתי נאמר ודוחפים את סביהם לספר את סודם. הבקשה היא להתגבר על ההכחשה ולאפשר ייצוג כלשהו, כדי לכונן מחדש מרחב שבו ה"אני" של הנכד יוכל להתפתח ללא נטל החלל הלא מדובר של סביהם.